אני כל כך מקנאת באחותי, חייבת טיפול כדי להשתחרר מזה?

אוקי אז כפי שכתבתי בכותרת אני טיפוס קנאי מאוד , בעיקר בנוגע לאחותי שהיא האדם הכי קרוב אלי במרכאות כי היא ואני חיות באותו בית. רק אני ואחותי במשפחה , ככה יצא אז אנחנו רואות אחת את השנייה כל יום ויש ימים טובים יותר או פחות אבל בזמן האחרון הקנאה פשוט גוברת על השכל הישר שלי. אני שמה לב לפרטים קטנים וגורמת להם להראות כבירים ומאיימים, הנה כמה דוגמאות:
1. מראה חיצוני- תמיד חששתי שהיא יפה ממני אבל לא ממש יצא לי לחזות באמיתות החשדות שלי. היא ואני סבלנו מתופעות דומות בגיל ההתבגרות, בתמונות נראינו די דומות וכ'ו אבל לפני שנתיים היא עברה ניתוח להורדת משקפיים בלייזר , ופתאום התחילה לקבל מחמאות על המראה שלה. אני,לעומתה , נשארתי חנונית ולמה? למה לכל השדים? אני אגיד לכם למה כי אני לא יכולה לעשות את הניתוח ! אף פעם, לעולם! כן, ביררתי את זה עם רופא מומחה, שילך ל..

זה מפריע לי מאוד שהיא נחלצה מהתדמית של החנונית ואני נתקעתי עם זה לעד..בבקשה תנסו לחוש אמפתיה ולא שיפוטיות , זה לא היה נראה דבר קטן אם הייתם חווים אותו כל יום כמוני. ובכל יום אני מתכוונת -להסתכל המראה ואז בה , לא שכל יום היא מקבלת מחמאות אבל מה זה משנה בעצם? בפנים ההרגשה היא אותה הרגשה- קנאה, תסכול, כעס.
2. אישיות משעממת מול מעניינת- אני חייבת להודות בעוד דבר שלא התברכתי בו וזה כריזמה, היכולת לרתק אנשים לדברים שלי, לרעיונות שלי, לבדיחות שלי ולאחותי פשוט יש את זה. אני לא מאשימה אורחים שבאים אלינו ומתעלמים ממני , אם אפילו חברות שלי קוטעות אותי באמצע הדברים , ומקשיבות לה. כאילו..היא בסך הכל נמצאת באותו חדר ומדברת עם מישהו לידה , זה הכל אבל עדיין הגורל מתעלל בי. הן פשוט נמשכות למה שהיא אומרת, מתחילות לשאול אותה שאלות ובום, אני הופכת בלתי נראית. שוב. גם אנשים אחרים, משפחה נגיד , עוצרים את הכל באירועים כדי לתת לה את רגע התהילה שלה. זה לא נפסק!! היא לא שבעה אף פעם, לא נחה אף פעם , לא מפסיקה להרוג אותי מבפנים.. היא יודעת מה להגיד ואיך להציג את עצמה ומתי לספר בדיחה בדיוק ברגע הנכון . היא מחייכת הרבה ומשדרת ביטחון ומדברת בקול רם כזה כדי לתת לדברים אשליה של חשיבות ואז מעגל של אנשים פשוט הופכים לזומבים ומקשיבים לה כאילו היא מכשפה שהרגע כישפה אותם , זה מייגע כל כך לצפות בתהליך כל פעם מחדש.. ומה אתם חושבים? שאני לא ניסיתי כבר לקחת ממנה את אור הזרקורים? פעם עוד הייתי מנסה , אפילו שזה לא מדגדג לי להציג את עצמי ולספר מה עבר עלי לכולם אבל אחרי כמה דקות של סבל אני נכנעת, מבינה שזה לא בטבע שלי. אני טיפוס של אחד על אחד וגאה בזה אבל לשבת לידה כל שבת או חג ולהרגיש כמו עציץ ואח"כ לחבק אותה או לדבר איתה כאילו כלום..? מי מסוגל לזה ?
2. התייחסות של הסביבה - היא מקבלת פרסים על היכולות שלה , אין דרך אחרת לתאר את זה, אנשים מדברים איתה יותר , מחמיאים לה ,מביטים בה עד ש עד שאני פשוט רוצה להתפוצץ כדי להקהות את הכאב אבל אני לא רק מתפוצצת אני גם נרגעת ומדברת עם האנשים- אורחים, חברות, משפחה- ביחידות אבל אח"כ? כלום! המאמץ הזה שלי להתחבר מתפוגג כי הם מתקרבים אליה. עכשיו נגיד בחג , כל מתפללי בית הכנסת ומשפחותיהם יושבים באיזה אולם ואוכלים ארוחה משותפת וישבתי מול בחור אחד בגילי, בן של שכנה שלנו. הוא נראה לי נחמד אז פתחתי בשיחה אבל הוא היה כזה גס רוח ביחס שלו- לא הביט בי, התעלם ממש כאילו אני איזה חייזר וכשאחותי התחילה את הכישופים שלה הוא פתאום נפתח , התחיל לשאול אותה שאלות מה היא עושה וכאלה..וכל השיחה שלהם מעל לראש לי. בא לי לבכות מהצורך להעמיד פנים שהכול בסדר כל הזמן , שזה לא אוכל אותי מבפנים. אני מתרחקת ממנה , מנסה לא ליצור איתה קשר גם כי היא לא נחמדה ( אני אחותה והכל , אז בעיניה , אני תמיד מפריעה, תמיד מקבלת הכל בלה בלה בלה) אבל לא רק בגלל זה . אני מתרחקת ממנה בקטע כרוני כדי לא לעשות משהו מטורף (לצרוח עליה, להכות אותה , לבכות ולהתוודות..? אני כבר לא יודעת בעצמי) מה גם שהקשר גם ככה לא משהו כרגע. מישהו חווה משהו דומה או חווה התנסות כזאת כרגע ויכול לעזור לי? כבר דיברתי על זה עם ההורים והם אמרו שאני כבר גדולה (פחח מה זה גדולה. רק 23 ) וצריכה לקחת דברים בפרופורציות ככה שמהם לא תבוא העזרה..בא לי לבכות מרוב הקלה שאני סוף סוף כתבתי את זה והוצאתי חלק מהרעל לכאן אבל זה לא יחזיק הרבה זמן..לברוח מהארץ? להתחתן? עזרה!