הכבשה השחורה של הבית זה אני, לברוח? לעזוב?

אני לא יודע איך אני כותב הודעה כזאת אז אני פשוט אכתוב את מה שיש לי על הלב...
תמיד קיבלתי יחס של בן אדם לא קשור מהמשפחה שלי. תמיד היחס אליי היה יותר מזלזל, פחות צומת לב, יותר ענישה, הרבצות, מושא ללעג...
כשהייתי קטן הייתי ילד מאוד עצבני, תמיד רגוז, מבט כועס, בוכה בלי סוף, מרביץ לכולם, כולם מרביצים לי ואפילו הייתי מרביץ לעצמי. זה לא היה מתוך משהו שעשו לי, זה הייתה השגרת חיים שלי. ההורים שלי לא ידענו מה לעשות איתי, לקחו אותי לכמה וכמה פסיכולוגים שלא עשו כלום, חוגי ספורט לפרוק אגרסיות, באמת שלא החסירו דבר באותה תקופה. אבל נשארתי ילד עצבני ורגוז שאף אחד לא מבין למה הוא מתנהג ככה, הייתי עושה צרות בלי סוף ואחרי זה בבית מקבל מכות. הזיכרון הכי חזק שלי מגיל 3 זה שלי שוכב ונאנק מכאבים אחרי שאבא שלי החטיף לי. אני יודע הייתי צריך לקבל את הכאפה הזאת, אבל האם זה הגיוני שזה יהיה הזיכרון של בן אדם מהילדות שלו ? שהוא תמיד יזכור את אותה השפלה ? את אותו כאב ?
המצב לא השתפר שעליתי לבית ספר וההורים שלי היו בלי סוף בשיחות אצל המנהלת, הייתי מקבל ממנה עונשים ואחרי זה בבית עונשים עוד יותר חמורים. עונש שאני ממש זוכר היה בכיתה ב' והוא היה ריתוק למשך חודש. אין חברים, אין טלוויזיה, אין כלום. אני באמת שואל, זה הגיוני שילד קטן שההתפתחות החברתית שלו מתחילה בגילאים האלה צריך להיות סגור בבית ? לא לראות אף אחד ? לבכות כל היום ? אני לא אומר שלא הגיע לי, אני מודע שהייתי מופרע, חסר מעצורים, בלתי ניתן לעצירה, שור זועם שרואה את הצבע האדום. אבל עדיין, ככה מחנכים ילד ?
גם בגילאים יותר מאוחרים הייתי די מופרע, כזה שאתם לרוב רואים ואומרים לא ייצא ממנו כלום, הוא יסיים בבית סוהר או שהוא נכנס עוד שנה למוסד לעבריינים צעירים, הרי איזה ילד יריב מכות עם כיתה שלמה ולא יפסוח על אף אחד ? למזלי הרב מלבד אגרסיות וחוזר שליטה היה לי גם אינטילגנציה מאוד גבוהה שנתנה לי הבנה ואופן הסתכלות טיפה שונה מאחרים, ההורים שלי הבינו את זה ורשמו אותי לחוקי העשרה. קיבלתי במבחנים אחלה ציונים אז המורים יותר וויתרו בקטע ההתנהגותי אבל עדיין הייתי נענש על ימין ועל שמאל.
‌בגיל הזה גם מלבד אגרסיות וחוסר שליטה התחלתי לקבל הערות מהסביבה. "אתה ילד לא מוצלח", "מפגר", "למה עשית ככה ?", "אם תלמד כמו שאתה משחק במחשב אתה תגיע רחוק". תמיד ניסו להיכנס לי בחיים, להחליט לי בהחלטות, להגדיר את עצמי במקום שאני אגדיר אותי, להכניס ילד x לתבנית y ולהגיד הוא y. אז התחלתי לסגור עליי בחומות, במקום להיות הכי פתוח מול ההורים שלי ולהיות גלוי כמו זכוכית נהפכתי לסגור כמו מבצר. שומר הכל בבטן, לא מספר כלום, לא איך עבר על היום ולא מה למדתי משהו חדש. לא שיתפתי אף אחד במחשבות שלי והכל היה תמיד ביני לבין עצמי. זה ביגר אותי מאוד, הדרך חיים הזאת מגיל קטן בגישת "אני דואג לעצמי" או "זה אני מול העולם" נתנה לי המון כלים לחיים. אומנם נשארתי בן אדם עם חומות מסביב אבל נהייתי יותר בוגר, יותר אחראי. תמיד ידעתי שאם אני רוצה לשרוד אני צריך כסף, לא שההורים החסירו ממני משהו אבל תמיד אמרתי לעצמי "יום יבוא, תברח מהבית ותדאג לעצמך". התחלתי לחסוך כסף, הייתי עובד שעות בעבודות שאמא שלי הייתה נותנת לי בשביל עוד 2 שקל לקופה שלי. הייתי שוטף מכוניות שעות בשביל עוד 5 שקל. אני לא מתלונן על זה לרגע זה ביגר אותי עוד יותר והכניס לי גם מוסר עבודה.
‌עליתי לחטיבה ושם גם היו קושי רב מבחינתי, הייתי חווה השפלות בלי סוף על המראה שלי וכשהייתי חוזר הביתה הייתי פשוט בוכה מתחת לכרית. מתוך עשרות פעמים שהייתי בוכה רק פעמיים בכיתי מול אמא שלי. לא רציתי להראות שאני בן אדם חלש אבל בכיתי בסתר, תמיד אמרתי שאף אחד לא צריך לדעת על זה. מה אני לא גבר ? גברים לא בוכים... עברתי גם את התקופה הזאת והמשכתי הלאה, עדיין חוותי השפלות אבל פיתחתי כבר עור של פיל וידעתי לסנן דברים ששמעתי. התקופה של החטיבה לא הייתה כל-כך פשוטה לי, מערכת שלא מבינה אותי ואת הצרכים שלי. היא לא תתחשב בי אלא אני צריך להתחשב בה. אז ניסיתי וזה לא עבד. התחלתי לישון בשיעורים באופן סיסטמתי. נהפכתי למושא ללעג, היה אפילו מושג על שמי. לחלק מורים שלי נמאס והם התחילו להתקשר להורים שלי והחלק השני לקח אותי לשיחה ואמר לי שאם אני צריך לעבוד בערב כדי לעזור בבית זה לא בושה ואני צריך לבקש עזרה וינתו לי אותה. מבחינתי זה שיא ההשפלה. עזרה ? במה ? הרי אני לא נזקק ובטח שלא המשפחה שלי. המורים הסתכלו אחרת עליי מאז, הזה שנזקק, הזה שלא יכול לבד. עברתי גם את זה, המורים התחלפו והאינטיליגנציה שלי התחילה להיכנס לפעולה, הייתי משתתף בלי סוף בשיעורים וקיבלתי את התואר חכם. סוף סוף תואר לא שלילי עבורי. בין היתר התחלתי גם לפתח כריזמה, הובלתי דברים, נהייתי מנהיג הרי בן אדם שדואג לעצמו מגיל קטן בטח יכול להנהיג את כולם. התחלתי לצבור חברים ואנשים ראו בי איזה דמות רצינית. החברים והמורים אז תמיד אמרו "אתה תגיע רחוק", "אל תשכח אותנו שתחתום על עסקות של מיליארדים". התחלתי להאמין בעצמי, פיתחתי את הידע שלי, אבל הביטחון העצמי שלי היה מאוד נמוך. ההורים שלי הביאו לי מורה פרטית כדי שתעזור לי קצת באנגלית, חייב להגיד שהיא ממש עזרה אבל יום אחד אמא שלי אמרה לי "אני זורקת עליך כל-כך הרבה כסף". באותה שנייה החלטתי, לי לא תיהיה מורה פרטית. אני לא צריך טובות, אני אלמד לבד. באותה תקופה עברתי לבית ספר אחר כדי להמשיך ולפתח את עצמי וכל מה שדמיינתי לא התממש לפי התוכניות שעשיתי לעצמי. הכל הלך עקום. לא התייאשתי, דחפתי קצת מרפקים והכרתי חברים חדשים, אנשים הכירו את השם שלי, נהייתי שוב מנהיג! הביטחון קצת חזר אליי אבל בגלל בעיה רפואית ירדתי המון במשקל במעבר לבית ספר החדש. אני מאוד גבוה ופתאום אני רזה, נראתי מצחיק, מכוער כזה, שלד, ילדון שואה. הביטחון לא היה גבוה בכלל, לא הייתי מסוגל לדבר עם נשים שהייתי מעוניין ליצור איתם קשרים. אמרתי שאני חייב לשנות את עצמי ונרשמתי לחדר כושר, התמדתי, סבלתי וקצת התפתחתי. בחורות התחילו להתסכל עליי, חברים אומרים לי שאני נראה ממש טוב, הידידה הכי טובה שלי אמרה לי "אתה נהיית כל-כך חתיך". קשה לי להאמין, אני ? חתיך ? זה נראה לי דאחקה של כולם ביחד עליי. הביטחון אומנם קצת עלה אבל עדיין אני לא מסוגל לדבר עם נשים. בכלל אני פוחד מהתגובה של המשפחה. הם יצחקו ? יתמכו ? ינסו להפריד ?
‌קשה לי לראות בהם משפחה שלי, אנחנו כל-כך שונים. ובכלל משפחה לא אמורה לתמוך ? אז למה יש לי מבצר שמגן על הלב ? למה בכל פעם אני צריך לסלף מידע שקרי לחברים כדי שלא יבינו שאני והמשפחה בקשר לא טוב. נהייתי שקרן פתולוגי. המשפחה הזאת עושה לי רק רע, מרעילה אותי, גורמת לי צער רב וסבל ממושך. אני רוצה לברוח, לעזוב, לחפש מקום שיהיה קצת יותר טוב. איך אבל ? לקחת תיק וללכת ? ואיפה נישן ? ומה נאכל ? ומי אמר שלא יחפשו אחריי ? אני יהיה בדיחה מהלכת אם אני אחזור לבית אחרי שעזבתי אותו. אולי הפיתרון הוא מוות, הרי זה לא חיים אם אתה צריך לחיות בשביל אחרים, אם אתה דואג מה יחשבו האנשים שאמורים להיות הכי קרובים.
‌מה אני עושה ? איך אני ממשיך מכאן ? לברוח ? לעזוב ? או ללפף סביב הצוואר את החוט ? אני באמת לא רואה סיבה לחיות כאשר החיים שלך הם חיים אפורים ועצובים. הם לא תמיד ככה, אבל תמיד שאני נזכר באמא, אבא, אח/ות אני ניהיה בן אדם שונה, עצוב, שרע לו.
אתם לא חייבים לענות, אל תרשמו כלום, אין צורך באמת. זה היה פריקה בשבילי והבנתי מציאות כמו שהיא. שיהיה לכולם חיים נהדרים, לי כבר נמאס.