אח שלי טרנסג'נדר וההתמודדות איתו ועם ההורים גורמת לי לדיכאון, מה לעשות?

יש לי אח שקטן ממני בממש קצת. הוא טרנסג'נדר וההורים שלי בטוחים איכשהו שאני צריכה לעשות הכל בשבילו כדי שהוא יגיע כמה שיותר רחוק (כי מבחינתם זה שאני לומדת בצורה מתקדמת ואפילו לוקחת קורסים הופך אותי לכל יכולה שצריכה לעשות לו הכל).

מפה לשם אני מוצאת את עצמי לא לומדת למבחנים כי ההורים שלי כועסים עליי ולא עוזרים לי בכלום אם אני לא מלמדת אותו למבחן שיש לו במקום ללמוד למבחן שלי, ואפילו אם זה במקצוע שאני לא לומדת כמו ביולוגיה, אז אני צריכה לשבת, ללמוד את הנושא ואז ללמד אותו.

ומילא בהתחלה כשהוא עוד היה סביר (גם אז לא אהבתי את זה אבל יש לי ברירה? כשאני אומרת להורים שלי שיש לי מבחן על 1500 עמודים זה לא מספק אותם ואני מקבלת עונש אם אני לא מלמדת אותו כי אני צריכה ללמוד או כי אני חוזרת הביתה אחרי 7 שעות לימודים 4 שעות עבודה ושעתיים אוניברסיטה)

אבל עכשיו הוא התחיל להיות זבל אליי. מאז שהוא עבר בית ספר לפני 3 שנים, הוא תפס אגו שלא יאמן והתחיל להתנהג כמו סנוב מפונק ודוחה. כל היום ממש בלי הפסקה מקלל אותי, כשאני עוזרת לו אני לא שומעת תודה, או הערכה כלשהי. כשאני נוסעת במקום לשאול מה שלומי ואיך לי רק מבקש ממני מתנות, ואחרי שאני מוצאת זמן להביא לו משהו כי זה בכל זאת המסע לפולין הוא מאוכזב שהמתנה לא מספיק גדולה. וכולי וכולי.
שיא החוצפה היה יום שבו כתבתי לו "תשלח לי את כל השאלות עכשיו כי אני בקרוב אלך לישון, אעזור לך עכשיו". ואחרי שאמרתי לו שאני הולכת לישון הוא אמר "מקסימום אבא יעיר אותך, נכון? או פשוט תשאירי את הטלפון שלך דולק"

וגם ההורים שלי בכל העניין הזה, אני ממש לא מבינה. למה אני עושה את התפקיד שלהם? למה אני גם צריכה לנסות לגרור אותו איתי למקומות כשהוא כל היום מקלל אותי, ללמד אותו חומר כשהוא לא רוצה ללמוד איתי ומזלזל בי, ולמה הם לא יכולים לעשות את זה אם גם ככה חצי מהחומר אני לומדת ואז מלמדת אותו? אני פשוט מרגישה נורא ושמבחינתם כל דקה פנויה בחיי שיש לי צריכה להיות מוקדשת לו.

ושלא נדבר על זה שיש לי דיכאון. אחד ממש רציני שכבר הרבה שנים והוא חזק וקיים ונוראי. בקיצור מה שאני רואה זה שאני, מתה נפשית כמעט, עם 200 פעילויות, צריכה להשקיע איכשהו את כל הזמן והנפש שלי כדי לדאוג שהוא יצליח, ילמד, ולא יתמוטט נפשית, בזמח שבפועל הוא חי בבועה כמו מלך כי כולם מקבלים אותו ומעריצים אותו והוא מקבל את זה ובאגו הכי נפוח בעולם.

ועד כמה שכואב לי להגיד את זה-עם השנים הפסקתי לאהוב אותו. אבל בכלל. אני רואה אותו ושום דבר טוב לא מקושר לי איתו. אני רק רוצה לבכות בכל סיטואציה שיוצא לי להיות איתו כי הוא עוד יותר מכניס אותי לדיכאון, ובטח שעם הדרבון ההזוי הזה מצד ההורים.

אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני אובדת עצות ואני כל יום מרגישה שהדיכאון שלי מידרדר יותר ויותר...
יש למישהו רעיון?
כבר ניהלתי איתם שיחה על זה, יותר מאחת, והם טענו שהם "מבינים שגם הזמן שלי חשוב" אבל הם בטוחים שאני יכולה להתמודד ולהצליח כי אני לא הוא. ואני לא, אני מרגישה באמת במצב יותר חרא ממנו. ואיך לא? הוא חי בסבבה שלו כשעושים לו את כל השיעורים והמבחנים והבעיות הנפשיות ואני זאת שסוחבת בעיות של שניים...