היי אני בת 20 מהצפון
לא התגייסתי לצבא מסיבות רפואיות , תמיד הייתי בודדה אבל בתיכון לפחות הייתי במסגרת ככה שהיו אנשים לדבר איתם למרות שהרוב שנאו אותי.
אין לי חברים בכלל, אני לא בקשר עם אף אחד, ההורים שלי רבים מלא ואנחנו חיים די במצב כלכלי רע. ואני חיה די בשעמום, עובדת בחצי משרה בעבודה שהרוב בה נשואים ולכל אחד יש את החברים שלו ומבוגרים ממני ומשפרת בגרות
אני תמיד ממציאה לעצמי סיפורים ומדמיינת שאני בחיים אחרים, ככה כבר שנתיים
סתם לדוגמא ראיתי את הסדרה נויורק ששודרה פעם לפני כמה שנים שוב ואני מבחינתי חיה את הסיפור, ממציאה שאני איזה דמות מסוימת עם אופי מסוים בסדרה ובחדר מעמידה פנים שאני בכל מיני ססצנות שאני ממציאה שקשורות לסדרה
אתם תגידו זה דמיון יפה וכו אבל זה מה שאני עושה 90 אחוז מהזמן שלי, ממציאה סיפורים ומדברת לעצמי, ברחוב לא חושדים בי אבל נניח סתם דוגמה אני הולכת למרפאה או נוסעת לעבודה באוטובוס אני בראש שלי כאילו אני חלק מהדמות ובדרך למצוא חשודים וכו וממש חיה את הסיפור, מסתכלת על אנשים באוטובוס בחשדנות וממהרת למרות שאני ממש לא צריכה למהר ויש לי זמן עד לעבודה וזאת רק דוגמה אחת.
יש לי גם מחברת שאני רושמת בה שמות של כל מיני חשודים שאני חושדת בהם שאחראים לכל מיני דברים שקשורים לסדרה ואת הרקע שלהם וכו וכמובן שהכל המצאות שלי...
מדברת לקיר כאילו זה איזה דמות מהסדרות וממש מנהלת שיחות ומדברת לעצמי
זה נשמע מפגר לאללה אבל אני מרגישה שזה עוזר לי להעביר את הבדידות שלי. ולברוח מהמציאות הקשה שאני נמצאת בה.
אל תגידו לי להחליף עבודה כי אני עובדת בעבודה רגילה ואני שם כבר שלוש שנים וטוב לי שם מבחינת שכר וצוות. לא מתנכלים לי
האם זה ממש נשמע מטורף ולא בריא לחיות ככה? כי ליצור קשרים עם אנשים קשה לי ממש ואני גם לא מעוניינת
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות