בודד ונטול כישורים חברתיים - ולא מצליח להתאושש מזה לבד. נואש. מה אפשר לעשות?

היי, גולשי AskPeople.

הסיפור שלי יחסית ארוך. אני מקווה שתקראו.
הוא מתחיל מגיל קטן, בהיותי ילד דתי ממשפחה דתית ומלוכדת בבית ספר יסודי דתי. כיתה א' - לומד אותיות ולא יותר. כיתה ב' - לומד אנגלית ולא יותר. כיתה ג' - לומד חשבון ולא יותר. מה בדיוק לא יותר? כישורים חברתיים. כן, אלה שאני צריך כדי להתפתח בעולם הגדול לא הצליחו להתקדם בשלב נוסף. למה? כי נעלבתי מכל שטות ואיבדתי אמון בחבריי לספסל הלימודים, כי הייתי השמן של הכיתה (ועודני) ופחות אהבו, כי איכשהו בתוך כל הבלאגן מצאתי את עצמי מייצר לי שרשרת חיים עלובה והרגלית שהפכה את חיי לקודרים, לחסרי ביטחון בצורה שיכולה להשתפר - אני עוד מאמין בקונספירציה הזו, לכאלה שמבית הספר למחשב, מהמחשב למטבח ישר למחשב - ומשם למיטה.
אפס נתינה, אפס פעילות, אפס רצון לעזור, אפס ביחסי אנוש, אפס בהתמכרות. התמכרתי לכלי המדהים הזה שנקרא מחשב - ולא יצא לי ממנו כלום, הרי לא למדתי שפת תכנות, אלא בזבזתי עוד כמה שנים עלובות חסרות תכלית והנאה על פורום שמה שלמדתי בו הוא עוד כמה דברים בקשר לגיוס ועוד כמה כללים בקשר לשפה. לחשוב שהזמן שאובר-הושקע שם היה יכול להיות מנוצל לדברים אחרים, כמו להתאמן ולהכיר מישהי שהלב יהיה פתוח לאהוב ולראות בחברים אשכרה הנאה ולא נטל.

אותו הילד שביסודי עוד היה טוב בלימודים ורצו להעתיק ממנו פשוט הקדים את זמנו. הוא היה בוגר לגילו, הבין את מה שאומרים לו והיה כפוף לחסות דתית שגורמת לך לראות דברים בצורה אחרת - נעימה יותר ואוהבת אדם ושונאת חוסר צדק. הייתי ילד אהוב ונטול בעיות בצורה מופלאה - חוץ מהחברתי. אבל אז בית ספר חדש, להכיר נערים חדשים כמוני - דתיים. כאילו בתת מודע הגעתי לשם במטרה להשתנות, ואכן הגשמתי את עצמי, אבל לרעה כל כך... העצלנות הרגה את התלמיד.
והייתי הצומי המגעיל במשך שנתיים, בכיתות ז'-ח'. היו מצלמים אותי בצחוק כי התחלתי לרקוד כמו משוגע, לצעוק כמו חמור ולרדת ברמה שהייתי בה. ירדתי עד כדי כך שנשארתי מאחור. בפיגור לימודי. אני, לעזאזל?! אני?!
וכך זה המשיך והרס עוד חלקה טובה באופי שלי. לפחות כבר בכיתה ט' הורדתי בהדרגה את הכיפה, אבל זה גרר ביקורת שלילית ביותר מצד האב. כבר לא גרים ביחד, אבל מסיבות אחרות. של משפחה מפורקת.
והלאה והלאה, הילד הדתי (שכבר לא) לא יוצא מהבית, לא עושה דבר עם עצמו, לא נהנה מהחיים ולא מבין איך ליהנות. המראיינת בצו הראשון מתפלאת כל כולה שאני לא מעשן ולא שותה כדי לברוח או כדי ליהנות. בגיל 20 שתיתי את הבירה (הישראלית) הראשונה שלי. ואו. שברתי שיא...
אותו הילד שנשאר ילד נשאר לבד בלי רצון להצליח ובלי יכולת לסבול עבודה קשה או ילדים קטנים, האחיינים שלו.
אותו הילד הכיר בחורה באינטרנט והתאהב בה אף על פי שנפגשו רק שנתיים אחרי - ובכל חייהם למשך כ-5 פעמים באותו הלוקיישן: בביתה. האימוג'ים היו כנשיקות, המילים היו כמעלות, התמונות היו כמתנות. הילד היה רק בנפילות.


אותו הילד שנשאר ילד הכיר בחורה מדהימה לפני כמעט שנתיים. היא ראתה בו מה שאף אחד לא ראה, אהבה אותו והוא לא ידע להגיד למה. תפסה ממנו גבר והוא לא הבין. נמשכה לבחור החתיך והוא חשב שהיא קצת משוגעת. אבל היא לא. היא הבחורה הכי חכמה שהכיר, הכי רגישה וסקסית, עם הלב הכי גדול שיש ועם המשפחה הכי מחבקת. היא סדקה את הקרח שעטף לו את הלב, אבל לא הצליחה להמיס את כל העטיפה. גם לה נמאס - ובצדק. כמה אפשר לסבול את ההזוי הזה שפעם רוצה אותה ופעם לא רוצה? שפעם אין לו רגשות אליה ופעם יש לו על אש קטנה? שלא גלוי עד הסוף? שלא יודע מה הוא רוצה מעצמו או לעשות?
בכיתי *בזכותה* הרבה על לכתה. לא בכיתי על אף אחד מלבדה, אבל גם מטבע הדברים. עד היום היא חסרה לי, אבל לא מגיעה לי. כמה רמות מעליי. הביטחון שלי כל כך ברצפה, שאני לא רואה איך זה היה יכול להסתדר בכלל.

והינה אני של היום: אותו הילד העצלן, אותו הילד הבטלן, אותו הילד ללא השאיפות, אותו הילד ששומר על משקל יתר וחסר מוטיבציה לשנות, אותו הילד שחסר כישורים חברתיים אך לא עד הסוף, אותו הילד הבתול שמייחל לחברה אך בו זמנית לא רוצה אחת עד שאהיה חומר אנושי שאפשרי יהיה לעבוד איתו, אותו הילד שכבר לא מסוגל לעשות חשבון נפש ולשנות בעצמו כי איבד את התקווה האישית אך מאמין שזה בר שינוי.
אותו הילד... שהפך לחייל. שמתחנן ברמיזות, מתבייש לומר שבן ה-8 החכם שהיה... צריך פסיכולוג (ולא קב"ן) ואין לו מספיק בשביל זה.
וחס וחלילה שייראה שכתבתי כי אני צריך כסף. אוי ואבוי.

אני מקווה שהצלחתם להגיע עד לכאן ושנכנסתם לקצב המסחרר איתי, כי מרוב דובים לא רואים יער - ואני כבר איבדתי את החיבור של הכול לכדי ניסוח אחד.
חיים טובים ומאושרים לכם - וניפגש בעצות לשאלות הכלליות באתר המדהים הזה.