פרידה אחרי שנתיים, התחלה חדשה. איך מתקדמים?

אתחיל בבקשה לא לפרסם בפייסבוק, חוששת שיוכלו לזהות אותי. תודה!

אתחיל מהסוף, אחרי שנתיים של זוגיות נפרדנו.
התחלנו לצאת זמן מאוד קצת אחרי שהוא יצא מקשר של 3 שנים שחנק אותו. בגלל שידעתי שהקשר הקודם היה כל כך לחוץ לו שחררתי מאוד, יצאנו המון עם חברים שלו, פחות אנחנו. היינו בעיקר עם המשפחה שלו וויתרתי המון על הדברים שלי.
אחרי תקופה של חצי שנה בה אנחנו בעיקר עם חברים שלו הוא הבין (אחרי שפע ויכוחים) שאני רוצה גם את הלבד שלנו.
גרנו אצל ההורים שלי, שנינו עובדים ואני סטודנטית. התנהלנו ממש כמו זוג נשוי כלכלית ובמגורים.
הוא היה הבן אדם שהכי אהבתי בעולם, החבר הכי טוב שלי והגבר שרציתי לבנות איתו חיים ומשפחה משלנו.
הקשר ידע המון עליות וירידות, הסדר עדיפויות שלנו היה שונה מידי בהתאם לשלב שלנו בחיים.
בדיעבד עם כל האהבה שיש לי אליו, אני יודעת שאין לי שום סיבה לרצות אותו עדיין.
זה גבר שהיה רב איתי ונרדם לי בפנים, נותן לי לבכות את נשמתי החוצה כל הלילה. זה גבר שהיה מעדיף לצאת עם חברים לסיבוב על הרכבים ולהשאיר אותי לבד. זה גבר שחיפש שאני ארצה את ההורים שלו בזה שאנקה ואבשל במקום אמא שלו. זה גבר שהיה קובע איתי לחזור לבית ריק ולראות סרט ובגלל שאבא שלו בסלון לבד אחרי ריב עם אמא שלו הוא השאיר אותי שעתיים אצלו בחדר בוכה ועלה לראות עם אבא שלו סרט כי "כולה שעתיים וחצי חיכית, מה קרה?!" זה גבר שחושב שלהתיחס לאישה כמו לנסיכה זו טעות, והאמת? אני באמת אישה שצריכה שיתיחסו אליה כמו לנסיכה, לא שיקנו לי ויביאו לי אלא היחס המינימלי של החיבוק והמגע ולרצות איתי אינטימיות... הוא לא היה שם, הוא חשב שלאהוב ברמה כזו זה טעות. הוא חשב שלהתחתן איתי יסיים לו את החיים, אני הבחורה הכי משחררת בעולם. אין דבר שאמרתי לו שהוא לא יכול לעשות, אבל זה יסיים לו את החיים.
פרקתי פשוט את כל הרגע ברגע וזה נשמע כאילו הקשר היה הרסני, אבל הוא לא. הצד השני גם ידע לתת ולפנק ולחבק ולאהוב ולבלות ולהפתיע ולהיות שם בשבילי ולדחוף אותי להצליח אבל בשלב משויים אני כבר כל כך רציתי את השלב הבא של המקום שלו והוא לא היה קרוב אליו בכלל.
המשפחה שלו היא משפחה מאוד חונקת ומנצלת, הם היו מנצלים את הטוב לב שלו. נניח קבענו שביום הולדת של אמא שלו נקנה לה יחד מתנה מללין, אבא שלו לא עשה לה כלום ליום הולדת אז האקס שלח אותו לקנות לה מתנה בללין והשאיר אותנו בלי מתנה לאמא שלו. או שנגיד אחרי יומיים שהוא ישן אצלי (היה גר פה וחוזר הביתה ביום לימודים שלי וכל סופש שני) והיו מתקשרים לעשות לו מצפון שהוא לא בבית ומשעמם להם לבד. שלושה ימים אחרי ניתוח הוציאו אותו מהבית שיביא אותם מהשדה תעופה. הוא התקשר לבקש מהם שיביאו לו משהו לאכול מבחוץ כי הם ישבו במסעדה והם חזרו הביתה בלי אוכל בטענה של אבא שלו שהוא כבר חתך כת חבל הטבור. היו עוד כל כך הרבה מקרים מולם שהוא פשוט הוריד את הראש שהגיע שלב שהיה לי לא נעים להיות אצלו בבית כי קצת כעסתי עם ההתנהגות והיחס שלהם אליו כל המשפחה. הייתי לפעמים ממש מתפללת שיתנהג אלי כמו שהוא מתנהג אליהם כי הרגשתי כל כך אחרונה בסדר עדיפויות שלו שכאב לי פשוט. ניסיתי להמעט להיות שם, נתתי לו את החופש שהיה צריך.
אחרי שנה של קשר הוא רצה להציע לי נישואין, הוא סיפר לאמא שלו שאמרה לו כל הכבוד ואחרי יומיים התקלקל משהו ברכב. כשחזר אליה עם זה שמשהו ברכב לא עובד והוא צריך לתקן היא זרקה לו "אתה שם לב שכל פעם שאתה רוצה להציע לה נישואין הכסף שלך הולך למקום אחר?" הוא קיבל רגליים קרות ממה שהיא אמרה ומשם פשוט הקשר הזה נהיה גהנום.
הוא כאילו חיפש את הנקודות שמעצבנות אותי, רצה להוציא אותי מהכלים. רב איתי בלי סוף על שטויות בעיקר שדנו בהם מליון פעם. חיפש רק איפה אני מוכנה עוד להתגמש בשביל הקשר שלו, עוד לתת לו ולוותר על עצמי. ויתרתי על עצמי. הורדתי את המטרות והדברים שלי ל0 בשלב הזה וחיכיתי רק להתחיל איתו את החיים המשותפים. רציתי כל כך את החתונה והילדים, רציתי את העצמאות שלנו כזוג לגור בשכירות ולהביא ילד.
התחילו להידלק לי מלא נורות אדומות שהוא לא באותו המקום איתי. התנאי ללצאת לשכירות היה נישואין כי אני לא רציתי מגורים משותפים עם חבר, אלא עם בעל. אז הוא רצה להציע, אבל עדיין ישב לו בראש שהוא לא חווה את החיים.
כשהייתי מדברת איתו על זה שאני רוצה חתונה באוקטובר הוא היה משתיק את הנושא בטענה שאני מלחיצה אותו או אומר לי בסדר ומדפדף את זה.
אוקטובר התקרב ולא היה כלום באופק. ואז הראש שלי התחיל לעבוד, לשחזר את כל הפעמים שאמר לי שחתונה מסיימת את החיים, את הרצונות שלו לחוות לפני שיהיו ילדים כדי שיהיה לו לומר להם שהיה לו לפניהם. אני ראיתי את זה אחרת, אני רציתי לומר לילדים שלי מה הצלחתי להשיג למרות הקושי והנה הכל בסדר והצלחנו. ואז כשנשאל על ילדים אמר שמבחינתו אין מה לדבר על ילדים לפני נישואין של שנה לפחות. מה שאומר שילד ראשון יהיה לי בגיל 25-6 שזה רחוק ממה שרציתי לעצמי.
היה פיצוץ, שירד לפסים אישיים. הוא דיבר לא נעים בכלל, לא הצליח להבין מילה ממה שאמרתי מרוב שרק חיפש להתגונן. חשב שאני לא אוהבת את המשפחה שלו ושאני מנסה להרחיק אותו מהם כמו האקסית שסגרה מהמשפחה ומהחברים. הוא לא הבין שאני באמת רק רציתי שהוא יפתח את העיניים ויפסיק לרצות ולהפוך עולמות בשביל אנשים שדורכים עליו.
אז הקשר נגמר. החבר הרווק שלו התערב ושכנע אותו שהוא צריך את הלבד שלו כי הוא לא היה מספיק רווק. החליט שהוא לא מעוניין לדבר איתי יותר, אפילו לא רוצה שאני אגיע לקחת את הדברים שלי, הוא שלח אותם עם החבר הרווק.
סגרנו בינינו את העניין הכספי (משכתי כסף להורים שלו, הלימודים שלי, קורס שלו וכ'ו) הוא פשוט החליט לריב ולרדת איתי כל כך נמוך על כסף שלי בטענה שלא הובטח לי כלום ושזו אני ששכנעתי אותו לעשות את הקורס הזה, וכו. (האקסית שלו לחצנ עליו כשהם נפרדו שהוא הבטיח לה 1000 שקלים שהלווה לחברים משותפים שלהם ושהיא רוצה אותם, המקרה היה שונה, הכסף הזה באמת שלי לא כסף שהובטח לי אבל המנגנון הגנה שלו כבר פעל) בסופו של דבר אני לא בן אדם שמתלכלך על כסף, אמרתי לו שיעביר לי כמה שהוא חושב ונסיים את זה בזה.
דיברתי איתו שוב אחרי זה, הוא מחפש חוויות ולהנות (בן 25) אני בראש של חתונה וילדים, אנחנו מן הסתם לא באותו מקום ואפילו לא קרובים אחד לשניה. אם הייתי פוגשת אותו היום פעם ראשונה כנראה שאפילו דייט הוא לא היה מקבל ממני כי אני לא שם.
התחלתי לצאת עם בחור חדש, מקסים באמת. אוהב, מכבד, נותן, לא לוחץ, עם אותו כיוון כמוני לחתונה וחיים וילדים, מדבר איתי בלי מסכות ובלי משחקים, ישר ולעניין מה שהוא חושב. הוא מושך אותי הרבה יותר מהאקס מבחינת מראה (מן הסתם שיש אהבה המראה מתגמד אבל כולי אמונה שגם פה תהיה אהבה) אני רוצה כל כך להיות ולהתחיל איתו את הקשר ממקום אמיתי ונקי, אבל עדיין יש לי רגעים בהם מרגיש לי קצת כאילו אני בוגדת באקס. ברור לי שאין שום סיבה או כיוון לחזור ועדיין מרגיש לי לפעמים כל כך אשם שבא לי לבכות. איך אני משחררת את זה? אני ממש ממש לא רוצה לפספס את הבחור החדש, בא לי לנקות את האקס מכל פינה בראש ולא להשאיר לו מקום בכלל. איך מתחילים?!