הבדידות תהרוג אותי, אני צמאה לחיבוק

אתם חושבים שבדידות יכולה להרוג? אני חושבת שהיא תהרוג אותי בסוף.
אני צמאה לחיבוק,למגע, דחף בסיסי שאני לא יכולה להסביר. זה לא שאני נואשת לחבר,בעל וכו', רק מישהו שיספק לי חברה, שיגרום לי להרגיש אהובה. לא יותר! כמו שאנשים רעבים לאוכל, ככה יש לי רעב כל היום למגע ולחיבוק שיעטוף אותי שעה.
הייתי בודדה גם לפני הקורונה. רוב החברות בזוגיות\ נשואות, יש לי רק חברה רווקה אחת וגם איתה לא תמיד אנחנו יוצאות.
אף פעם לא הייתי בזוגיות, כל החיים הביטחון העצמי שלי היה ברצפה, עד שאימצתי לעצמי את ההומור והצחוק כדרך להתגבר על זה. גם עשיתי שינוי בחיים שלי מבחינה חיצונית, ירדתי במשקל והתחלתי להתאמן בחדר כושר, ועכשיו אני יכולה להגיד שסופסוף אני אוהבת את איך שאני נראית. (בערך) אבל כל העניין שלא היה לי חבר עד גיל כזה גורם לי לחשוב שגם בזה לא אצליח, הרי לא הייתה לי זוגיות עד עכשיו. וככל שעובר הזמן אני מרגישה שדפוס התתנהגות מתקבע, אני מפחדת שזה מה שיהיה.
אני תקועה הרבה זמן על מישהו שהיה לי חיבור טוב איתו, אבל עם "המזל" שלי הוא עומד להתחתן. ניתקתי ממנו כל קשר אבל בלילה כשקשה לי אני מדמיינת אותו מחבק אותי כי זה הדבר היחיד שמנחם אותי, ונשברת ונכנסת לפרופילים שלו. ואז מכה על חטא. אני מנסה לברוח מהמחשבות עליו אבל בימים קשים אלה , לדמיין אותו מחבק אותי עושה לי טוב. ואז כל יום בבוקר אני מנסה מחדש להשתלט על זה.
אז אני באפליקציות היכרות, אבל קשה לי להיות שם הרבה זמן, וכשלא הולך אני עושה הפסקה. במקום העבודה שלי עובדים בעיקר בנות, ככה שאין סיכוי להכיר שם מישהו.
יצאתי למספר דייטים בחיי, אבל אף פעם זה לא המשיך מעבר לדייט ראשון. בחור אחד נרתע מזה שאני בתולה, בדייט לפני שנה, ועכשיו פתאום נזכר בי ושלח הודעה.
לפני הקורונה פניתי לרופאת משפחה בבקשה ללכת לטיפול פסיכולוגי, אבל זה נתקע שם. בע"ה אמשיך בתהליך כשהכול ייגמר.
אבל עכשיו בנקודה הזו,אני מרגישה שהכל שחור. אני ממלאת לי את הלו"ז, שיהיה צפוף, ומרגישה שהבדידות חונקת. אני מנסה להסתכל על האור, ולהיות קצת אופטימית ואז שוב נופלת לתהום.
לפעמים אני חושבת שעדיף שהקורונה תיקח אותי איתה, הרי מה ישתנה אחרי זה?
זהו, רציתי לפרוק.