אבא שלי הכה אותי אז הכתי אותו בחזרה. השלמנו מאז אבל הטראומה עדיין איתי

אז ככה
אני גדלתי בבית רוסי וההורים שלי באו מחינוך סובייטי אורגינל.
יעני כבוד למבוגרים בקטע של המבוגר הוא אלוהים שלך, צייתנות מוחלטת וכו וכו וכו.

וכן, גם מכות.
אבא שלי לא היה מכה אותי לעיתים תכופות, אבל שהוא כן היה מכה אותי הוא היה ממש רציני - חגורה, אגרופים, סנדלים וכו וכו.
אבא שלי מתעצבן מאוד בקלות בקטע של תוך דקה הוא קופץ מ0 ל100 - אבל הוא גם נרגע ממש בקלות.
לא פעם התנפחה לי השפה כי הוא נתן שם מכה ממש ממש חזקה, ואימא שלי ניסתה להצדיק את זה עם כלמיני אמירות של "זה סתם נפוח, גם פעם חתכתי את עצמי עם המסרק והשפה שלי ממש התנפחה" וכלמיני שיט כזה.
היא לא הייתה אקטיבית מצדיקה אותו, אבל היא מעולם לא התערבה במה שהוא עושה, מה שאני פירשתי מזה זה שהיא לא לא הסכימה עם המעשים שלו מספיק כדי להתערב, ואולי אפילו תמכה בהם.
היא הייתה מספרת לפעמים שאבא שלי עוד יחסית 'קל' איתי, ושסבא שלי היה מפוצץ אותו ואת אח שלו מכות הרבה יותר - עם מוטות ברזל, בעיטות מנעלי עבודה ומה לא.

הוא היה אומר שזה עניין של חינוך וערכים, אבל זה שקר - הורים מכים, לפחות מהניסיון שלי, כדי לבסס שליטה, להראות כוח, לפרוק כעס, או שהם פשוט לא רואים בילד כבן אדם שאפשר לדבר איתו אלא כמו מעין חיה שצריך לחנך.
זכור לי שחברה של אימא שלי דיברה איתה על ילדים והיא אמרה לה משהו בסגנון "צריכים להציב גבולות מידיים וברורים, ברגע שהתחלת להסביר את עצמך כבר הפסדת - הילד צריך לעשות מה שאת אומרת כי הוא הילד שלך ואת אימא שלו וזה הכל"

אז היום בבוקר ישבתי על הספה ואימא שלי ניסתה להשיג את תשומת הלב שלי, אז הוא זרק לה הערה של "תני לו כאפה הוא כבר יסתכל עליך" אז נפלט לי ברפלקס "אני אחזיר לה"

אין לי אפילו לתאר כמה הוא התעצבן, הוא קפץ מהמקום וצרח "מה זה?! מה אמרת יא חתיכת חרא???"
אבא שלי לא בן אדם שמקלל, אז הבנתי מיד שעלה לו הפיוז בקטע חריג - אני גם יודע שיש לו אגו מאוד גדול, אז אם אתה פוגע לו 'בכבוד' זאת דרך נהדרת להביא לו עצבים (לא רוצה להישמע סטריאוטיפי, אבל זה משהו שיצא לי לראות אצל רוסים בכללי המון)
הרגל שלי התחילה לרעוד מפחד, חלק מהטראומת ילדות כנראה, וניסיתי להגיד משהו בקטע של "אתה לימדת אותי שאם מרביצים לי אני צריך להחזיר" ושלא יחשוב שהוא מעל זה.
זה היה בלוף. למרות שאבא שלי מבוגר ואני יותר גדול ממנו עדיין יש בי את החלק של הילד הקטן שמפחד ממנו ומהצעקות שלו פחד מוות.

בתגובה הוא דחף אותי וראיתי אותו מניף את היד קצת לאחור, כנראה כדי להביא לי אגרוף בפנים, ומשהו באותו הרגע פשוט...הקליק בי.
שהוא הניף את היד שלו הוא החטיא קצת כי הצלחתי סוג של להתחמק, ואז האגרוף שלי פגע לו בראש והוא לקח צעד לאחור, הוא סוג של עצר לרגע משוק, כאילו הוא לא מאמין שעשיתי לו את זה.

קפצתי עליו עם כל המשקל שלי ועפנו לרצפה שאני מעליו ואז פשוט התחלתי להביא בו אגרופים בהיסטריה.
זה קצת מטושטש, אני בעיקר זוכר את עצמי צורח ופשוט מביא לו אגרופים, והוא מנסה להפוך אותי אז ירקתי לו בעין והוא תפס את הפנים בהפתעה אז באתי לו אגרוף בראש שהיד שלו כיסתה לי חלק מהפנים, וזה מחץ לו כנראה איזה משהו באף כי הוא התחיל לדמם משם.

באותו רגע קפצתי ממנו בבהלה וראיתי אותו מנסה לקום אז אמרתי לו שאם הוא לא רוצה מכות שישאר על הרצפה.
הטון שלי כנראה היה מפוחד, כי הוא שם עלי פס ונעמד בכל זאת, הוא סוג של החזיק בפרצוף המדמם שלו וניסה להתחיל שיט עוד פעם, אימא שלי הייתה כולה בהיסטריה - היא רעדה ובכתה ונשמה קשה והחזיקה בחזה כאילו היא עוד שנייה מקבלת התקף לב, וזה כנראה מה שגרם לו לעצור לרגע.

הוא אמר לי שאני 'גמור' וש"תראה מה אתה עושה!!! אתה הורס את המשפחה שלי!!!"
שלי. לא שלנו.
ומשם הוא התחיל להתעסק עם אימא שלי ולשאול אותה אם היא רוצה שהם ייסעו לבית חולים או מה לא.

קיצור, זה היה שהייתי בן 17.
עברה בערך חצי שנה, וכיום המקרה כאילו נשכח ואני ואבא שלי מסתדרים בסדר - אבא שלי תמיד היה מתעצבן בקלות אבל הוא גם תמיד היה נרגע ושוכח מאוד בקלות, וזה לא משתקף שהוא נוטר טינה מכל הסיפור הזה.
חלק מזה גם מכעיס אותי - הוא היה מפוצץ אותי מכות שהייתי ילד ואז היה הולך לראות סרט במחשב או משהו ושוכח מהמקרה כמעט מיד, בזמן שאני הייתי צריך לחיות עם זה כל החיים שלי.

אני חושב שאני צריך סיוע פסיכולוגי, ואני נמצא עכשיו ברשימת המתנה של קופת החולים הקרובה, אבל אני באמת לא יודע איך אני אמור לחיות עם כל זה.