אני בן יחיד לאמא בלי קשר עם האבא.
אני ממש כל עולמה של אמא שלי, היא תמכה בי והשקיעה בי תמיד ודאגה שלא יחסר לי כלום.
אני מאד אוהב אותה ומאד מעריך אותה, יש לי את החוסר הסכמה איתה לגבי הרבה דברים אבל אני באמת מכבד אותה.
הבעיה שאני כבר בן אדם בוגר, בן 26 ואמא שלי מסרבת להכיר בכך. היא רוצה שאבוא אליה כל הזמן לביקור, שאתקשר כל הזמן ולדעת כל פיפס שאני עושה.
אני מתקשר אליה כל יום, עוזר לה בדברים שהיא צריכה, אבל עדיין היא מצפה ליותר, כאילו אני עדיין חי איתה.
היא מאשימה את בת הזוג שלי בכל ריחוק שלנו, וזה הגיע לרמה שבת הזוג שלי פשוט נפגעה מהדיבורים כלפיה מצד אמא שלי ולא מדברת עם אמא שלי מה שכמובן מקשה עליי.
בכל פעם שאני לא מסכים עם אמא שלי או לא בא או מבקר היא עושה לי מניפולציות רגשיות אומרת לי שאמא יש רק אחת וכל החיים היא דאגה לי ושהיא בטוח כשהיא תזדקן אני אזרוק אותה לכלבים.
כמובן שאלה מילים שקשה לי לשמוע, וזה לא נכון, אבל אני רוצה לגדול את החיים שלי, להפתח לחיות עצמאי, להתבגר להקים משפחה משלי ולגדל ילדים משלי.
אני אעזור לאמא שלי במה שהיא צריכה אבל אני מרגיש שהיא רוצה שעכשיו אני אחיה את החיים עבורה ולא עבורי וקשה לי עם זה, ובגלל שאני באמת אוהב אותה קשה לי כשהיא עושה לי את המניפולצית האלה. בכל פעם שהיא עושה את זה אני באמת מרגיש רע עם עצמי, וכשאני מנסה להסביר לה יותר היא מתחילה לכעוס או לבכות ואז אני מתעצבן גם ואנחנו רבים.
ההתנהגות שלה פוגעת לי בזוגיות ופוגעת לי בשגרת היום יום כשיש שיחות שכאלה.
בנוסף גם סבתא שלי אומרת לי תמיד לא לשכוח את אמא שאמא יש רק אחת והיא נתנה הכל למעני ושכשהיא תמות שאני לא אשאיר את אמא לבד.
אני באמת לא יודע מה לעשות, איך אפשר להתמודד עם זה? אשמח לעצות וחוות דעת.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות