היי.
אני לומד באוניברסיטה העברית לירושלים (הפקולטה למדעי החברה) ואיך אומרים- לא כך חשבתי שתהיה החוויה שלי.
התחלתי ללמוד רגע לפני הקורונה, והסמסטר הראשון היה בערך כמו שציפיתי- מאתגר, מעניין וחוויתי. התחלתי להסתגל ולהכיר חברים, ולהבין איך ללמוד.
ואז, כמובן- הגיעה הקורונה.
מאחר ואני בקבוצת סיכון ודי פחדתי- חזרתי הביתה למרכז. מאז אנחנו לומדים בזום, כשהסמסטר חזרנו באופן מצומצם ל2 קורסים פעמיים בשבוע.
אבל- זה לא אותו דבר. עדיין נדרשים לריחוק חברתי מסויים, עדיין צריך לעטות מסיכות בקמפוס, דבר שלי אישית קשה עד כדי מסוכן בריאותית (יותר מהאדם הממוצע), ועדיין יש הגבלות מסויימות. בעיקר- החוויה החברתית חסרה כי הרוב עדיין לא מגיעים. מאחר ועברתי חוג בסמסטר ב' שנה שעברה, רוב הפרצופים מוכרים לי רק מהזום.
חלק מהסיבה ללמוד היא החוויה הסטודנטיאלית ולא רק ספיגת הידע- לשם כך הולכים לאוניברסיטה שאינה האוניברסיטה הפתוחה.
כן- הזום הוא דבר יעיל ובאופן אישי אני מסתדר איתו. אפילו הבחינות המקוונות והעבודות יותר קלות עבורי מבחינות שינון. אבל אני מרגיש פספוס נוראי. הרעיון של ריחוק חברתי- סותר את מהות התואר לדעתי- בעיקר כי חשבתי שאחווה את ההפך הגמור של זה.
עשיתי טעות נוספת. מאחר ואני לא עובד (ורק כעת מחפש עבודה), חשבתי שהלמידה המקוונת תהיה הזדמנות טובה לקחת כמות גדולה יחסית של קורסים. כמובן שטעיתי וזאת חוויה שלא אחזור עליה. אבל, כתוצאה מכך, נוצר מצב שאת רוב התואר מבחינת היקף הלימודים עברתי בזום.
קשה לי להכיר בכך- איך אוכל להסתובב עם התחושה שלא באמת חוויתי את החוויה המלאה- שלמדתי למעלה מחצי תואר מהבית?
אני בעיקר מרגיש פספוס- לא לכך פיללתי. השנה האחרונה הייתה איומה לרוב האנשים- וזאת החוויה שלי.
השאלה שלי- מה לעשות כדי לפצות על החוויה הזאת? האם להתחיל תואר נוסף, לסוע להתפרע בחו"ל שיתאפשר או להכיר באפרוריותו של המצב? מרגיש שהתקופה שהייתה אמורה להיות בין היפות בחיים שלי- התבזבזה ונהרסה בגלל מגיפה עולמית שלא יכולתי לחזות אותה מראש ולא יודע איך להתמודד עם זה.
סליחה על החפירה, ואודה לעזרתכם,
אורי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות