בן זוגי אדם עם לב טהור, לא מסכים לראות דבר שלילי סביבו. המשפחה שלו תומכת ותמיד שם לשעת צרה. הם טובים אלי ואני באמת מעריכה אותם. עממה- יש לי תחושות קשות שהם לא מעריכים אותו. הוא בן זקונים. הם תמיד יבקשו ממנו קודם לפני שהם מבקשים מהאחים שלו (האמת שאין להם אומץ לבקש מהם בכלל כי הם תמיד ימצאו תירוץ להתחמק) בצורה שלא מכבדת את מרחב הזמן והפרטיות שלו. הוא מצידו בגישה שאם אין תירוץ טוב ללמה הוא לא יכול לבצע את מה שמבקשים ממנו אז אין סיבה שלא יעשה את זה. אז הרבה פעמים הרצונות שלנו נדחקים לצד בגלל שהוא מרגיש מחוייבות כלפיהם. לרוב אני מסכימה עם הגישה שזו משפחה ופעם אנחנו צריכים ופעם הם. אבל האמת? לא לי ולא לו אין את הצורך לבקש טובות מהמשפחה שלו. אנחנו אנשים עצמאיים שלא מרגישים שלהתיל את העול שלנו על אחרים זה משהו הכרחי. אנחנו תמיד מסתדרים לבד, קצת קשה אבל אנחנו מוצאים בזה את הסיפוק. מה שיוצר מצב שאנחנו תמיד בנתינה. לא הייתה לי בעיה עם זה אם הייתי מרגישה הערכה כלפיו. באופן קבוע יש כלפיו ביקורת אם משהו לא יוצא כמו שהם תכננו. הם מרשים לעצמם להשתלח בו ולדבר אליו בצורה לא מכבדת כשהוא טועה. אף פעם לא זורקים מילה טובה על המאמץ שלו לרצות את כולם. מעבר לכך, הוא לא מפתח רצון אמיתי לעזור למשפחה שלו אלא הוא מרגיש חובה לרצות. כאילו היחס אליו תלוי ברמת הביצוע שלו לדרישות שלהם. אני ניסיתי לדבר איתו על הדברים ולנסות לגרום לו להציב גבולות כי גם לי כואב לראות את העתיד המשפחתי שלנו סביב הריצוי הזה וזה שאנחנו תמיד ניהיה הגלגל האחרון בחברתם.. הוא לרוב מבין אבל לא באמת פועל לשינוי, ואני כבר מרגישה שאני מתחילה לפתח רגשות קשים כלפיהם שהורסים כל רגע טוב. אני באמת לא מצליחה להבין מה אפשר לעשות מבלי לגרום לו להרגיש שאני מרחיקה אותו מהמשפחה שלו.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות