נפרדנו ואני מרגישה חסרת ערך ואפסית

שלום, אני אשמח לעצות.
אני ובן זוגי נפרדנו לאחר שלוש שנות זוגיות.
אין לי משפחה, וגם לו אין.
היינו ממש פה אחד בשביל השניה.
הכרנו והתאהבנו מאוד, היינו כל יום ביחד וגם לא ציפיתי לכלום, פשוט נתתי לדברים להיות והיה ממש מושלם. הוא התייחס אליי מלא, אהב אותי, בילינו המון והסקס היה מושלם. הוא טס אחרי 4 חודשים ל4 חודשים בחול, ועדיין היינו בקשר והחזקנו, דיברנו כל הזמן על זה שכשהוא יחזור נהיה יחד וכך היה. כשהוא חזר הוא היה גר אצלי כי לא היה לו איפה לגור, גרתי לבד. לקראת סיום החוזה הצעתי שנגןר ביחד והוא לא רצה. הרגשתי דחויה ומאז התחילו לי חרדות נטישה איתו, כל הזמן דאגתי שהוא לא אוהב אותי למרות שהוא אמר כל הזמן שהוא כן. ונשאר איתי.
הוא התחיל לעבוד עד שעות מאוחרות ולהשאר עם החברה של העבודה לעשן. היינו רבים על זה שאני מרגישה בודדה, סך הכל ציפיתי שהוא יחזור אליי הביתה ושנהיה יחד. בסוף החוזה החלטנו לגור אני הוא ושותף חבר שלו, וזה היה קשה מצד אחד כי השותף גם מעשן, והם היו מלא מעשנים יחד, ואני הייתי מרגישה בודדה. מצד שני שמחתי שיש לי אותו, כי אני באמת אוהבת את הבן אדם וכשכן היה רגעים שטוב היה לי ממש טוב, כמו סם.
אחרי השותף הצעתי שנגור רק אני והוא והוא אמר שהוא צריך לחשוב על זה. נתתי המון ספייס והתכוננתי כבר לעבור לבד מנטלית, ואז הוא אמר שהוא רוצה. הכי שמחתי בעולם, התרגשתי, הייתי מלאת אופאימיות ואמרתי לעצמח הנה, זה זה. זה האחד. המסע של הזוגיות והחברות שכל כך רציתי מתחיל.
עברנו יחד והיה טוב. הוא הפסיק לפני לעשן חצי שנה ומאז התהפך. בהתחלה שמחתי שהוא סוף סוף פנוי אליי וקיוויתי שהוא יהיה הרבה יותר איתי, הוא באמת עזר בבית והכין אוכל וממש שמחתי. הרגשתי שאנחנו מתבגרים יחד. ואז הוא התחיל לעבוד, המון. לרוץ. ללמוד. הכל. רצה להביא כלב והבאנו. הפסקנו לשכב כמעט לגמרי. זה הגיע למצב שהוא מ9 בבוקר עד עשר בלילה לא בבית, גם בשבת, בשישי רק היה לנו ערבים משותפים. הרגשתי שוב בדידות ושאני לא בזוגיות, לא מרגישה בנוח לדבר איתו כי הוא לא יכול להכיל מבחינתו, נהיה חסר סבלנות כלפיי.
לפני שבועיים נפרדנו בכאב רב. הוא אמר שאכפת לו ממני ושהוא אוהב אותי אבל הוא לא יכול לתת לי מה שאני צריכה. שהוא חושב עליי 1000 פעם ביום, על כמה שאני מרגישה לבד, או שהוא רוצה לתת לי זמם ואין לו.
מאז כואב לי מאוד. אני מחפשת דירה, עדיין גרים ביחד. אני מרגישה מכוערת פתאום (למרות שאני לא, אבל משווה את עצמי לבחורות מושלמות), חסרת ביטחון לחלוטין, מרגישה כמו איזה רווקה זקנה שהשתמשו בה ואף אחד לא ירצה אותה עכשיו, אני לא יודעת איך אמצא זוגיות שתגיע לרמה הזאת של החיבור האישי שהיה בינינו. אני מרגישה שהלב שלי נשבר לרסיסים ונעלם. שאף גבר לא רוצה באמת מערכת יחסים איתי, למרות שיש לי המון לתת. אני מתחשבת, ואוהבת, מבשלת ומקשיבה והכל. והנה בכל זאת, זרוקה כמו איזה מסכנה. ממש קשה לי עם התחושות האלה. אני בטיפול ומנסה בכל זאת לחפש דירות בכל הכוח, לעבוד וללכת לעיסוקים שלי ומבפנים מרגישה כמו זבל, כאילו מגיע לי למות, אף אחד לא צריך אותי בעולם הזה. מי ירצה מישהי בת2 4 וחצי? כולם כבר מצאו מישהו, אני שומעת על אנשים שמגיל 16 ביחד וזה שובר אותי, כל כך רציתי זוגיות. אני מרגישה שזה לא פייר שהוא לא רואה את הפוטנציאל ושיכול להיות לנו ממש טוב ביחד. אני אובדת עצות וחסרת אונים.