החיים שלי נהרסו במו ידי

אוקי וואו איך מתחילים בכלל משהו כזה?
אתם יודעים מה בואו נחזור להתחלה...
מגיל קטן הכל היה גרוע ולא בהכרח בגללי כמו עכשיו..
הייתה לי דמות מכה בבית שהכתה את ההורים שלי בלי הפסקה, היה לנו חובות ענקיים ואין סוף ריבים במשפחה (פחות ריבים לגיטמים). מה שאציל אותי זה היה החוג סוסים שלי. אני לא אשכח כזה הגיע למצב שבאו לנתק לנו את החשמל ואת המים ונאלצתי לצפות בזה עד שבסוף זה לא קרה.
בכיתה ה, איבדתי הכרה ואז גילו שאני חולה במחלת המודי, שזה סוג של סכרת אך מדרגה קלה.
ככה זה היה עד גיל 12 בערך ובגיל 12 אבא שלי ברח מהבית, גנב איתו מעל חצי מיליון שקל והשאיר אותי ואת אמא שלי בלי גרוש (אחים שלי היו גדולים אז הייתה להם דירה משלהם כבר). כעבור שנה הוא חזר, ואז שתחילו עם הבית משפט הוא המציא עליי שקרים שנפגשתי איתו בסתר ושהוא הביא לי מתנות יקרות, דבר שלא לעולם לא קרה כי הוא התנתק עם כולם בשנה הזאת ולא יצר קצר אם אף אחד.
אחרי כל זה עליתי לחטיבה, ילדה עם ביטחון עצמי שואף לאפס כי ביסודי עברתי לא מאט התעללויות והצקות כמו לנעול אותי בתוך חדר ולא לתת לי לצאת, לקרוא לי מקל כי אני יחסית בתת משקל וגם בגלל מבנה גוף (מה שהשפיע על זה בסופו של דבר).
בחטיבה הצטרפתי לתנועת נוער והכרתי משם את החברים הכי טובים שלי, נכון שאומנם לא היה לי חברים בכיתה אבל היה לי הרבה מהשכבה. פרחתי בלימודים והייתי בשוק מעצמי כי ביסודי לא הצלחתי להוציא ציונים גבוהים. עם זה, מכיתה ז עד כיתה ח היה לי קשה כי בעצם אבא שלי לא היה לצידי ואחר כך לקח לי הרבה זמן עד שבכלל הייתי מצליחה לדבר איתו והעובדה שלא היה לי חברים בכיתה השפיעה עליי לרעה. בכיתה ט גם היה לי קשה אבל הרבה פחות מעכשיו.
הדרך שלי שהייתה לי לברוח היא החוג סוסים ולצערי עד כמה שהייתי סתומה ואני יודעת את זה, זה היה אתרי הכרויות, כאילו כל מה שרציתי כולל עכשיו זה היה רק לברוח וזה היה הפיתרון. שהייתי באתרי הכרויות עשיתי את זה לבד בסתר. שם הכרתי מישהו שהתחלתי לפתח רגשות כלפיו, יצאנו לסרט ובעצם רב החברים שלי ידעו עליו חוץ מכמה חברים ומשפחה. בסרט הכל הלך טוב ושיצאנו מהסרט כולם לא הפסיקו לכתוב לי שאלות של איפה את? מסתבר שלא ידעו שנעלמתי
והרבה הודעות מאמא שלי של אני אהרוג אותך.
אני חייבת לעצור שנייה ולהגיד שאני יודעת שעשיתי משהו לא בסדר, והייתי חסרת אחריות ברמה מטורפת ואין לכם שמץ של מושג עד כמה אני יודעת את זה ופשוט הייתי תמימה באותו הרגע.
כשחזרתי הביתה, אמא שלי הרביצה לי (ובצדק), איחלה לי למו בלי סוף לקלל אותי (קללות שאני לא חשבתי שאי אי פעם תאמר), לא נתנה לי לקחת אוכל לאכול ואמרה לי ללכת ישר למיטה. הקשבתי לה.
מפה כבר עברו חמישה ימים.
היא נתנה לי עונשים כבדים שדי מגיעים לי, כמו לבטל את הסוסים ואת הטיול שהייתי אמורה לצאת עליו לאלתר, ריתוק (די ברור למה), לא נותנת לכמעט אף אחד מהחברים שלי להמשיך להיות איתי בקשר, הרבה הרבצות ואין סוף קללות.
וכל הדברים האלה בחמישה ימים.
אני שונאת את עצמי, שונאת את החיים שלי. אני מתלבטת אם להמשיך לגור בפנימייה אפילו שאין לי דרך לעשות את זה. אני יודעת שהרסתי את החיים שלי במו ידי ויש לזה הרבה השלכות בעתיד. אני אמורה להיות בכיתה מדעית שנה הבאה עם כל החברים שהיו צריכים להיות לי. אני מתביישת בעצמי, מתביישת שאני קיימת. אפילו אני כבר לא רוצה להיות בתנועת נוער כי החברים שלפחות היו לי שם ואני לא יכול להסתכל להם בעיניים. רוצה למות בעיקרון ונמצאת במצב סטרס ענק. אני יודעת שהחיים שלי כבר לא היו כמו שהם היו, ואני יודעת שזה מגיע לי ובצדק. אבל אני לא רוצה להיות קיימת. אני מרגישה שכל מה שעברתי היה רק החלק הטוב. לא נשאר לי אף אחד. חשוב לי להבהיר שמתי שנפגשתי איתו, לא קיימתי שום דבר בעל אופי מיני, זה באמת ההפך ממני. כמה שניסיתי להסביר לאמא שלי היא לא מקשיבה ומקללת אותי ומאחלת לי דברים שאתם יודעים....
תודה שקראתם את כל זה, אני באמת מעריכה את זה ויודעת שלא הייתי בסדר בשום צורה. אשמח לעצות כי אני באמת לא יודעת איך להתקדם מפה.