מתביישת מהמשפחה של חבר שלי

אני וחבר שלי כבר שנה ביחד ואני מאוד מתביישת מהמשפחה שלו. להתבייש זה לגיטימי אבל אחרי שנה זה לא השתפר.
חשוב לי להגיד שבדרך כלל אני לא ביישנית, יש לי סיטואציות מסויימת שאני כן, כמו כל בן אדם, אבל ביום יום שלי אני לא מחשיבה את עצמי כבן אדם ביישן.
בתחילת הקשר כל הזמן חשבתי על דברים כמו: מה אני אעשה ביום הולדת שלו, מה אני אעשה כשהוא יתגייס. כל מיני מחשבות על סיטואציות שאני אהיה חייבת ליצור קשר עם המשפחה שלו יותר מהיי וביי ומה נשמע. אבל תמיד אמרתי שהמצב הזה יעבור לאט לאט ועד הגיוס שלו לדוגמא אני כבר לא אהיה ביישנית, אבל לא. אנחנו כבר שנה ביחד ואני עדיין מרגישה ככה. כשאני ישנה אצלו אני מחכה ל11 12 בלילה שכולם כבר בחדרים כדי שאוכל להיכנס למקלחת כי לא נעים לי. אני ממש ממש נמנעת מללכת לאכול כשהם בסלון או משהו, אני יכולה לגווע מרעב ופשוט לא לרצות לצאת מהחדר. חייבת להגיד גם שהבעיה היא רק בי, לא בהם. הם נותנים לי הרגשה ממש טובה וכל הזמן שואלים אם אני רוצה לאכול וכל מיני דברים. אבל אף פעם לא ישבתי לדבר איתם בסלון או משהו, כל פעם אני נכנסת בדלת אומרת היי מה נשמע ונכנסת מהר לחדר. וכמובן שלפני שאני מגיעה אני מתפללת שאין אף אחד בבית. מיותר לציין שאף פעם לא באתי לארוחת שישי.
אני לא יןדעת אם זה קשור ממש אבל אין לי חרדה חברתית, אין לי חוסר ביטחון מאןד גבוה או כל מיני דברים כאלה.
אם חברות שלי ידעו שזה המצב שלי עם המשפחה שלו הן לא יאמינו בחיים כי אני לא ביישנית ברמה הזאת עם אף אחד. אני די כריזמטית אפשר להגיד וצוחקת וצועקת ובאמת הכל. וככה בחיים לא הייתי, וחבל לי שאני לא נותנת להם לראות את הצד הזה בי, והם רק רואים את האדם ״הביישן והעדין״ שלי,
זה המשפחה של חבר שלי ואני רוצה שהם יאהבו אותי ואני יודעת שאם הם יכירו אותי באמת הם יהיו מרוצים ויאהבו אותי יותר ויהיה ממש כיף לכולנו אבל הביישנות הזאת מונעת את זה ממני,
ומה שיותר מתסכל זה שאני לא יודעת ממה זה נובע, זה מרגיש גם כמו מבוכה כזאת.
אני לא יןדעת מה לעשות כדי לא להיות ככה, ואני יןדעת שאני אהיה חייבת להתגבר על זה, לפעמים אני כן מצליחה פשוט לדבר ״בכוח״ אבל זה מרגיש לי כל כך לא טבעי... מה עושים בכזה מצב? כבר שנה ביחד וזה מתחיל להיות מוגזם