בת זוגי נפרדה ממני ביום ההולדת, שנה של ריבים והשלמות וברקע החששות שלה מהעתיד

שלום,

לפני שנה הכרתי דרך אתר היכרויות אישה יומיים לפני יום ההולדת שלי, היא גרה רחוק ממני, אני מאיזור המרכז והיא מאיזור הדרום, לא ניידת. לא נתתי לזה הרבה סיכויים בהתחלה. היא מבוגרת ממני בשנה, בדייטים הראשונים לא התלהבתי ממנה מאד, נמשכתי אליה במידה בינונית, אך מנגד כן הייתה כימיה טובה ולא היו כל מיני שתיקות מביכות או מבטים של חוסר עניין.

אם לומר את האמת, עד הדייט השלישי תהיתי בכלל אם ההשקעה בזמן הנסיעות עד אליה שווה את כל זה, אך קול פנימי בתוכי אמר לי שיש בה משהו מיוחד וכדאי להמשיך בקשר איתה. הקשבתי לקול הזה.

לא היו לה קשרים קודמים עם גברים, הייתי הראשון שלה.

בחודשים הראשונים של הקשר הוא היה מדהים, כל מי ששיוותי לו בזוגיות התגשם. טיילנו יחד, מצאנו תחומי עניין משותפים, הייתי מצחיק אותה והיא הייתה צוחקת עד לדמעות. קסם לי הרעיון שאני הגבר הראשון שהיא בקשר משמעותי איתו, אין לה משקעים מקשרי עבר שהותירו אותה מצולקת, וכל חווית הזוגיות שלה היא בוסרית וראשונית.

בשל המרחק הרב, הפגישות בינינו היו מתארכות ומתארכות עד שמרחב הזמן איבד כל משמעות. לאחר כשלושה שבועות של מפגשים מהערב עד השעות הקטנות של הלילה, הגעתי לבית הוריה, בית גדול ורחב ידיים שנמצא במושב. בילינו יחד את כל סופי השבוע בבית הוריה. היינו משוחחים במשך שעות על החיים שלנו, על הציפיות והתקוות שלנו, על העתיד, צופים יחד בסרטים ובסדרות ושוכחים שקיים עולם בחוץ.

תחילה הקשר עם משפחתה היה נעים אך קורקטי, עם הזמן התחלתי להרגיש מן אנרגיות רעות באוויר בכל הקשור אליי, חוסר ביטחון ואמון בי ובכוונותי שכנראה קשורים בכך שלא הרבתי לספר על עצמי ומי אני, זאת בשל היותי אדם מופנם שנוטה להסגר בחברת אנשים רבים אותם הוא לא מכיר. מצד אחד פתחו בפני את דלת הבית והפכתי דייר קבע בסופי השבוע, אך מנגד רחפה עננה אפלה במבטים שהופנו כלפי שהבהירו לי היטב שאני תחת ביקורת ומבחן כאדם שמגיע ממקום מרוחק ולא חלק מהמושב.

בחודשים הראשונים של הקשר (ארבעה חודשים ראשונים בערך) לא רציתי להביא אותה לבית הוריי (בו גם אני מתגורר בתקופה זאת) כי לא ידעתי לאן הקשר יתפתח, ולא רציתי שהוריי ומשפחתי יהיו מעורבים רגשית ויכירו לבינתיים את בת זוגי החדשה. הדבר החל לגרום באופן הדרגתי לסדקים בקשר שלנו, היא הביעה כעס על כך שהיא לא מכירה אף אדם בחיי, וכלל לא בטוחה מי אני עד לרמה שהיא והוריה החלו לפתח חשדות בכל הקשור לזהותי. האמת הייתה שהיא לא נפגשה עם חבריי כי אין לי באמת חברים, ושאת משפחתי הקרובה כאמור לא רציתי לערב בזוגיות הזאת בחודשים הראשונים שלה.

החל מהנקודה הזאת הקשר החל בתהליך של התדרדרות הדרגתית שהלכה והתעצמה, אך מנגד, באופן פרדוקסלי, התחלתי להרגיש שאני מתאהב בה, ושאהבתי אליה מתעצמת ומתגברת מדי יום. נתקתי את הקשרים המעטים שהיו לי עם אנשים אחרים בכדי להשקיע בה את כל מעודי, במהלך ימות השבוע כשלא נפגשנו, השיחות וההתכתבויות בינינו נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה ולמעשה את כל הזמן הפנוי שלי אני הקדשתי עבורה.

עם הזמן הרגשתי שהיא גם מתאהבת בי, בעקבות כך הבטחון שלי בקשר גדל. בשלב מסויים חשתי שהיא לא תעזוב אותי לעולם לא משנה מה אעשה לה. הייתי יותר תקיף כלפיה, הצגתי דרישות, השתמשתי ביותר סימן קריאה, ניסיתי לומר לה כיצד להתנהג ובדקתי גבולות.

כשהתחיל לעלות הנושא הכלכלי וכיצד אנו רוצים לבנות ולתכנן את עתידנו המשותף, התגלעו בינינו פערים ניכרים. היא רואה את הזוגיות של ההורים שלה שהכירו בגיל 20 כמודל כלכלי וזוגי עבורה, דהיינו הגבר צריך להיות הדמות הדומיננטית והמפרנסת ואילו לאישה תפקיד משני בפרנסת הבית. הזוג חי בשיתוף כלכלי מלא, אין הסכמי ממון, כל החשבונות משותפים. הסברתי לה שלא ניתן להשוות את הקשר בינינו שהכרנו בגיל 30+ ונבננו בטרם ההיכרות לבין הוריה שהכירו בעודם נערים, ושאם אחד הצדדים צבר נכסים, מן הראוי שיגן עליהם באמצעות הסכם ממון.

זאת הייתה נקודת מפנה נוספת בקשר, מכאן היא החלה לחשוב שאני מנסה לערוך הסכמים ולבנות חומות במטרה לאפשר לי נק' יציאה קלה בעתיד באם הקשר יתמסד, ובהתאמה רמת האמון שלה בי ירדה. היא הרגישה שהיא צריכה להגן על עצמה מפני, שאיני דמות שהיא יכולה לסמוך עליה ולאחז בה כלכלית, דבר שהוביל להפגנת חוסר שביעות רצון בכל הפגישות שלנו וריחף כעננה אפלה מעל המפגשים שלנו.

אני מצידי הסברתי שאני רוצה לראות אותנו כיחידה כלכלית אחת, אין הכוונה שנחיה ברמות חיים שונות, כל דבר חומרי שיהיה לי בוודאי שיהיה גם לה, ושאני רואה בדאגה הדדית לשלומו הנפשי, הבריאותי והכלכלי של בן או בת הזוג ערך אינטגרלי בכל קשר זוגי.

כשהתחלנו לדבר על עזיבת בית ההורים ויציאה לחיים עצמאים, היה נראה לה לנכון שכל הוצאות השכירות יהיו על כתפיי בעוד היא שעובדת תשלם מעט, כיוון שאני מרוויח יותר ממנה ובעל ממון רב יותר. אני מנגד חשבתי שהדבר הנכון הוא למצוא נק' איזון, לאו דווקא 50-50, אך אם היא עובדת ומתפרנסת בכבוד אין שום סיבה שלא תשתף בהוצאות הבית.

הפערים בתפיסות הכלכליות שתיארתי למעלה החלו אט אט לינוק את לשד החיים מהזוגיות ההולכות ומתהווה, המשכנו את הקשר באותה האינטנסיביות אך המריבות בינינו לא ידעו מנוח, כשברקע מרחפת חוסר הידיעה על משפחתי, חבריי ולמעשה גם על זהותי.

בשלב הזה היא מחליטה בפעם הראשונה לעזוב אותי, בשל חששותיה מזהותי ומעתיד כלכלי רעוע שהקשר בינינו עשוי להוביל לתפיסתה. הייתי כבר מאוהב בה לחלוטין באותו זמן, ולא יכלתי להרשות לעצמי להפסיד אותה. לכן באותו הערב הגעתי אליה הביתה, ישבתי בסלון לשיחה קשה איתה ועם אביה, לאחר מכן דברתי איתה ביחידות בחדרה והחלטנו להמשיך את הקשר.

בקשתי אותה לתת לי הזדמנות נוספת בכך שהזמנתי אותה לראשונה אל בית הוריי בו אני מתגורר. ראוי לציין שנשים עמן הייתי בקשר בעבר לא הרבתי להביא הביתה, אם בכלל, משום שעבורן לא הייתה לכך כל חשיבות, על אחת כמה וכמה בתקופות בהן חייתי בגפי.

רציתי שתכיר את משפחתי הקרובה, שתראה היכן אני חי, כיצד אני מתנהל ביום יום, זאת בכדי להסיר את הספק לגבי זהותי. בתהליך הדרגתי ומהיר יחסית היא הפכה להיות ממש לבת בית אצלנו, הורי התייחסו אליה כמו אל בתם והתחלנו להפגש יותר ויותר אצלי, לעיתים גם במהלך השבוע כאשר הצלחנו לפנות לכך זמן.

בדיעבד אני מבין שזאת הייתה טעות לאפשר לה לשהות אצלנו לתקופות ארוכות, שכן היא נוכחה לגלות שכל מודל המשפחתיות אצלנו שונה בתכלית ממודל המשפחתיות לו היא רגילה מהבית, דירה בעיר מול בית במושב. בשל משקעי עבר, איני חי בהרמוניה עם הוריי ובני משפחתי האחרים, אני נוטה לריב איתם ולעיתים אף להשתמש בשפה לא מכובדת במהלך השיח איתם. לראשונה היא ראתה כיצד אני מתנהג עם אנשים שהם לא היא או בני משפחתה, וההתפכחות הזאת הציתה בה רגשות שליליים. היא למעשה הפכה להיות חלק אינטגרלי מהבית, עד שכולם התנהגו מולה באופן רגיל, כולל אותי, ולא בצורה מלאכותית כאשר אורח מזדמן אל הבית.

בחזרה אל משפחתה: לאחר שהגיעה אלינו הביתה והפכה להיות בת בית אצלנו, הוסר החשש לגבי זהותי, אך כל העת הרגשתי חוסר אמון לגבי הרצינות שלי לגביה, בארוחות משפחתיות אף אחד לא היה פונה אליי ומנסה ליצור איתי קשר כלשהו, לנהל שיח בסיסי בין בני אדם כדי לתת לי להרגיש רצוי ומוזמן במקום שהוא לא הבית שלי. ראוי לומר שאני אדם מופנם ואיני מרבה ליצור קשר עם אנשים, כך שגם אני לא יזמתי שיחות רבות עם בני משפחתה. זאת הסיבה שהקשר עם משפחתה הקרובה היה יחסית קר, כשברקע אני מבין ממנה שרובם ככולם חושבים עליי דברים שליליים: כפוי טובה, חסר סבלנות לאנשים, מרוכז בעצמו, ייתכן שגם נצלן.

כעת היו לי שתי אופציות: לפרק את הקשר כי היא קרובה מאד למשפחתה שבתחושה הפנימית שלי לא מעריכה ולא רואה את הצדדים החיוביים באישיות שלי, כנראה כי בני ובנות משפחתה היו מודעים לריבים רבים שלנו שהיא סיפרה להם אודותם, ופתחו טינה מסויימת כלפי, או לשדר שהכל תקין מבחינתי ולהמשיך הלאה בקשר. הבנתי שאין לי כימיה עם בני משפחתה, אבל כדי להיות בקשר זוגי איתה, צריכה להיות לי כימיה איתה ולא עם בני משפחתה ולכן החלטתי להמשיך בקשר, כשאני מבין שברקע חוסר הכימיה שלי עם המשפחה שלה מעיב על הקשר בינינו, זאת משום שהיא קרובה אליהם ונותנת חשיבות מאד גדולה לדעתם עליי.

כדי לשנות את דעתם עליי, ניסיתי להציע את עזרתי במספר תחומים בהם אני יכול לתת יד, לא היה מענה או שיתוף פעולה לתחושתי. הצלחתי לעזור בתיקון הרכב פעם אחת ובמתן שיעור פרטי במתמטיקה לאחיה הקטן. הייתי מאד שמח להעניק יותר ולעזור ביותר דברים, שכן רציתי להפגין את יכולותיי ואת כישורי החיים שצברתי במהלך חיי.


בנוסף לנושאים הכלכליים כעת התגלע ריב בנושא המשפחה, כשהפנתי את תשומת ליבה לכך שאני מרגיש שהיא שמה בסדר העדיפויות את המשפחה שלה על פני ובמקביל היא ומשפחתה חושבים שאני מנסה להפריד בינם ולמשוך אותה במשחקי כוחות אל עבר הצד שלי ולהרחיק אותה מהם. הסברתי לה שאני מצפה מכל אישה שאני איתה להיות הראשון בסדר העדיפויות, אך אין הכוונה להפריד בינה לבין משפחתה, שמחתי על הקשר החיובי והתמיכה שיש לה ממשפחתה, דבר שאני לא זכיתי לו מעודי בעוצמה הזאת. כשביקשתי ממנה בחלק מהחגים להיות אצלי כי לא התאפשר לי להיות נוכח בביתה עקב עבודה, הדבר יצר אנטגוניזם מאד חזק מצד משפחתה שרצתה שתהיה איתם בחג וגרר ריבים רבים מולה.

בשלב הזה כמעט כל מפגש הופך להיות טעון באופן שלילי, כשהיא מרגישה שהיא לא יכולה לבטוח בי כלכלית, שאיני תואם את המודל המשפחתי שהיא רגילה אליו מהבית, חוששת שאתייחס אליה בעתיד באותו יחס שלילי שאני מתייחס לקרובי משפחתי ושמעל הכל לא מוכן לקדם את הרצון שלה למגורים משותפים בקצב שהיא רוצה, כיוון שמכאן כבר התחלתי לחשוב על רכישה של דירה משותפת עקב התמורות שהתחוללו בענף הדיור בשנה האחרונה ועליות המחירים שאלו הביאו איתן.

לצערי לאחרונה היא גם סיפרה להורים שלה על האופן השלילי בו אני מתייחס לקרובי משפחתי, כמובן מבלי להכיר לעומק את מהות הקשר ביני לבני משפחתי ואת משקעי העבר שהשאירו צלקות בקשר.

בשלב הזה ההורים שלה התערבו, ואביה ביקש ממני בהודעה לא להתקרב יותר לבת שלו, וכנראה שדרש ממנה לעזוב אותי. היא כאמור מכבדת מאד את דעתו.

היא ביקשה לסיים את הקשר והבהירה שהפעם זה סופי.

מצד אחד, רבנו המון בשנה הזאת, בחלקים מסויימים באשמתי ובחלקים אחרים באשמתה.

מצד שני אני אוהב אותה כמו שלא אהבתי אף אישה מעולם ואני לא יודע אם אצליח אי פעם לפתוח את הלב שלי לאישה חדשה, ומאז שהבנתי שהיא רצינית הפעם, אני בדכאון עמוק ומנסה לאסוף את השברים שנותרו מהנפש שלי.


מבחינתה זה סופי, אך אני תוהה אם יש סיכוי שמשהו ישתנה אצלה או לשחרר ממנה עם כל הצער העצום הנלווה לכך? אני יודע שהיא אוהבת אותי לא פחות ממה שאני אוהב אותה.