מה אני אמור לעשות? לא יודע איך להחליט

שלום, אני בן 14 כמעט 15 ועובר המון ואשמח לדעת אם יש כאן מישהו שיש לו רעיון או כל דבר כדי שאני אוכל להרגיש יותר טוב עם עצמי, ועוד דבר; אני בטוח שזה יהיה ארוך ובקושי יקראו הכל אבל אני אנסה להשאיר את זה כמה שיותר ברור.

אין לי מושג כל כך מאיפה להתחיל...כבר אני די בטוח שנה שלמה או אפילו יותר משנה שאני מרגיש נורא, דיכאון, חרדות, וOCD בכיף הייתי מסביר על הocd כדי שיהיה יותר ברור למה אני מתכוון אבל זה לא יהיה מובן. חוץ מזה אני גם מאוד מופנם ויש לי סוג של חרדה חברתית, בכמה חודשים האחרונים זה שאני "מופנם" באמת התחיל להדאיג אותי כי זה פשוט הרגיש לי לא טוב, זה הגיע למצב שאני לא רוצה לצאת להיפגש עם חברים, כמובן שאני לא רוצה לצאת לבית ספר אבל אני חייב, אפילו סתם החוצה לקנות משהו...אני יכול להתחיל לשער למה זה אבל זה ישמע כאילו אני מרחם על עצמי, אני לא. אני כמעט בטוח ש"פיתחתי" את החרא הזה בגלל שנים של לימודים בבתי ספר עם ילדים לא נחמדים (לפחות רובם) מאז כיתה ג' אני זוכר שכולם "קיללו" אחד את השני בבית ספר ומלא העלבות, עכשיו דבר ראשון אני בטוח שזה בכל בית ספר ושאני מגזים אבל אני פשוט כנראה יותר רגיש מאחרים. דבר שני; בגלל שביסודי הייתי בבית ספר ממלכתי דתי לא כולם באמת "קיללו" אלה העלבות של ילדים חצי דתיים שלא רוצים שאבא שלהם יכעס עליהם. עכשיו בשביל בונוס קונטקסט אני לא כל כך דתי...אני שומר שבת וממש דברים בסיסים, זה נהיה יותר ככה בזמן האחרון. ההורים שלי התגרשו ממש פחות משנתיים אחרי שנולדתי ולפני שהם התחתנו הם החליטו כמה דברים שלדעתי הם "מוזרים". עכשיו אני לא רוצה לשפוט אותם או להאשים אותם, אבל אני אסביר חלק מה "בחירות" האלו. (אבל אני צריך קצת להסביר אז סליחה אם מבולגן)
לפני שהם התחתנו הם חזרו בתשובה. מה שגרם לזה שהם (ואני ממש לא יודע איך לתאר את בלי להישמע מוזר) היו "להוטים"...? על להיות דתיים, אם זה הסבר מספיק טוב. והם החליטו לתת לי ולאחים שלי פאות (אנחנו ממש לא כל כך דתיים ברמה של פאות או משהו כזה, לא יודע איך להסביר)...עכשיו לא מפריע לי אם מישהו כאן חושב שזה טוב או רע, אני לא אוהב את זה ואני לא אוהב את זה בגלל שאני רגיל להיות שונה בגלל זה, אני אסביר; אף פעם לא הפריע לי איך שאני נראה וכמובן שזה צפוי שבגיל ההתבגרות פתאום יהיה לי אכפת ואני אתנהג כמו מפגר וכו' וכו' אבל זה לדעתי אפילו התחיל מהיסודי פשוט באותו הזמן זה לא הפריע לי ברמה כמו עכשיו. ביסודי אני הייתי אחד מהילדים הכי פחות דתיים בבית ספר אם לא הכי פחות. אבל נראתי כאילו אני חרדי (ועדיין) אז זה היה מוזר, בכללי לא באמת היו כל כך הרבה העלבות שבאמת פגעו, זה פשוט היה "מטומטם", "מפגר","חרא", "זבל" וכו' וכו' הילדים שם בקושי באמת השתמשו בקללות אז זה היה מצחיק. אבל בקושי באמת פגעו בי הדברים שילדים שם אמרו כי זה פשוט לא באמת העלבה חח, אבל היו פעמים שזה כן וזה עד כמה שאני זוכר היה רוב הזמן על הנושא של זה שההורים שלי התגרשו...כל העלבות שם לא באמת עשו משהו רע אלה אפילו גרמו לי להתרגל לזה למקרה שבבתי ספר אחרים יהיו עוד דברים כאלה, אבל כן הרגשתי שונה מהם. הכמה שנים אחרי זה היו די סבל כי הבית ספר הזה היה ותסלחו לי אם אני נשמע סנובי, היה מטומטם, לא לימדו שם כמעט מתמטיקה, אנגלית (שלמדתי בעצמי מהאינטרנט ועם המשפחה שלי) היה נראה לי המקצוע הכי גרוע אצלם, כל כך הרבה פעמים שתיקנתי את המורים (לא צרחתי שהם טועים או משהו כזה) אבל בקיצור הבית ספר הזה לא היה טוב בקטע לימודי. בכיתה ז' אני ממש כבר הבנתי שהבית ספר הזה מטומטם, לא רציתי לנסוע לבית ספר כמעט כל יום (ועם סיבה אבל זה היה מטומטם) ובכללי פשוט היה לא טוב, עברתי אחרי כיתה ז לבית ספר שבו אני עכשיו (במקום להישאר שם עוד שנה לכיתה ח ואז לעבור) כיתה ח לא באמת הייתה קשה או קלה. שזה היה מפתיע כי היה לי המון פערים בכמעט כל מקצוע חוץ מאנגלית, אבל היה זום אז לא היה קשה כי לא למדתי כמעט פאקינג כלום, ידעתי שזה בעיה אבל גם זאת הייתה השנה הראשונה שלמדתי מזומים ולא עשיתי המון כדי לשנות את זה. בקיצור בדרך לימודית הייתי במצב רע, אבל עדיין לא הרגשתי ככ מופנם או דברים כאלה כי לא הייתי כמעט בבית ספר שם. כשהתחלתי באמת לנסוע לבית ספר (ואני לא מתכוון לכמה ימים האלה שלא היה זום) אז השנה (כיתה ט) חזרנו לבית ספר ללימודים עם סדר יום "רגיל". אני לא יודע למה לאחים שלי זה לא מפריע אבל אני לא מתערב להם בחיים, לי זה מפריע איך שאני נראה כי אני נראה כמו דוס אבל אני לא כל כך דתי אפילו. אני אגיע לפואנטה; אני רוצה להוריד את הפאות שלי בגלל שזה נראה מוזר, אני היחיד בבית ספר שנראה ככה, מובך מזה בטירוף ( בין אם זה בבית ספר כי פשוט אני נראה מוזר או בגלל שחרדים עושים כל-כך הרבה דברים לא טובים) זה לא פייר שבגלל שאני נראה ככה אני צריך לחטוף את כל החרא הזה ולהרגיש שאם אני לא שם כובע אז אנשים חושבים שאני חלק מה"חרדים" אין לי בעיה אם חרדים, ואני יודע שזה נשמע שיש לי אבל לא. יש לי בעיה אם דברים מסוימים שהם עושים. אני גר ברמת השרון עיר שהיא מלאה באנשים שפשוט גורמים לי להרגיש ששופטים אותי. יש המון אנשים נחמדים אבל רובם לא נחמדים עד כמה שאני הכרתי, אבל הסיבה לזה שאני מרגיש שהם לא נחמדים זה כי הם "מתרחקים" מאנשים שנראים כמוני. ואני מצטער אם זה נשמע מטומטם אבל זה כל כך דאבל סטאנדארט שאנשים אומרים שיוויון לכולם אבל אז עושים דברים כל כך מגעילים. בקיצור דיברתי עם מספיק אנשים על הנושא הזה ואני לא מצליח להסביר את הנושא בלי שזה יהיה מבולגן, אבל הdebate שלי זה שאני מרגיש מכוער ועוד המון דברים שאני משתדל לא להגיד על עצמי, וזה שיש לי פאות לא עוזר לזה, (אני אשמח שתנסו להבין את הבעיה שלי כאן ולא לנסות לסמן על כמה שזה בעיה מטומטמת או מוזרה) הבעיה היא שאני דבר ראשון: לא רוצה לשנות את עצמי בשביל אחרים. דבר שני: זה קשה לי, אני לא רוצה שהמשפחה שלי (הקטנה) יתנהגו אלי שונה בגלל זה, אפילו שכבר דיברתי איתם על זה והם אמרו שזה לא יהיה ככה, אבל אני מרגיש שאני **שוב** אהיה ה"שונה" הפעם מבין האחים שלי, הם יהיו עם פאות ואני לא אני לא יודע איך להסביר אבל זה מפריע לי. אני לא רוצה שתבוא דוגמא: כשאנשים יעברו ליד שלושתנו יחשבו שאני "בעייתי". למה כל כך אכפת לי ממה שאנשים חושבים עלי? מה הפאקינג בעיות שלי?? אני פשוט לא יודע מה לבחור
בעיה שלישית: (ושוב פעם אני אזכיר, זה בעיה ממש מוזרה אני לא יודע איך להסביר אותה טוב ומרגיש נבוך רק מלכתוב על זה באינטרנט) בגלל הפאות שלי אני גם לובש כיפה כדי שאני לא אראה כזה נורא. אבל אם אני מוריד את הפאות אני צריך להחליט אם אני רוצה להשאיר כיפה (כנראה קטנה יותר כי אני לא רוצה שזה יראה מוזר) או לא להשאיר כיפה, ואז אני בטוח שאתרחק מהדת מה שאני לא כך כך רוצה לעשות...אני כמו שאמרתי כבר, לא כל כך דתי אבל אני שומר שבת ודברים בסיסיים. אני לא יודע...אני בטוח שפספסתי נושא כלשהו לגבי זה אבל אני לא יודע. לגבי זה שאני בדיכאון וכו' וכו' אני בטוח שמישהו ימליץ פסיכולוגית או משהו דומה, לא. הייתי אצל אכפת וזה עוד סיפור ממש ארוך ואני די בטוח שסיפורים כאלה לא מעניין אנשים במיוחד. בקצרה הייתי אצל אחת וזה לא היה טוב.

יש עוד כל כך הרבה דברים שאני רוצה או צריך לדבר אליהם אבל זה פשוט ארוך מדי, חברים שלי כנראה לא רוצים לדבר על מה שעובר עלי או עליהם. יש לי חברה אחת שאני באמת יכול לדבר איתה, ואני מרגיש שהיא מקשיבה לי. היא באמת מדהימה אבל היא לסבית אז היא לא תרצה לצאת איתי אני יכול גם לכתוב עליה כל כך הרבה חחח, אני מצטער אני באמת חופר עכשיו. בקיצור אני לא יודע מה לעשות לגבי זה.

אני אשמח לדעות/טיפים.