אני לא אוהבת את בעלי, הצילו

אני מגיעה ממשפחה מסורית יחסית של פעם כך ששידוך בלי המון היכרות הוא נורמלי לכן אל תשפטו.
לפני שנתיים טסתי לחול לביקור משפחתי. לא הייתי בעניין של זוגיות ונישואים או שידוך בכלל.
אך חברים ישנים של הוריי ניסו להכיר לי את הבן שלהם. אני ראיתי אותו ונפגשתי איתו ופשוט הייתי בעננים-חתיך, ג'נטלמן, אופי טוב, יש הרבה עניין.
הרגשתי כמו בסיפור דיסני ופגשתי את אביר החלומות ואמרתי כן.
כל כך התרגשתי ושמחתי. אני לא האמנתי בשידוכים ואני מבינה שפרפרים והתרגשות זה משהו שעובר, אבל נישואים שהתחילו בהמון פרפרים והתרגשות כן יכולים להיבנות לנישואים יציבים ומעולים עם אהבה כך שלא פסלתי ונפטרתי מהדעות הקדומות שלי לגבי שידוכים.
כל כך התרגשתי, לפני כן הייתי עצובה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ואז זה נפל עליי כשמחה משמיים.
פינטזתי, דמיינתי את שמלת הכלה, את האירוע, את החתונה אותו, החיים אותו, ילדים ואושר.
אך לאחר מכן חזרתי לארץ-ההתרגשות ואהבה הראשונית נמשכו אך עם הזמן דעכו בגלל שהיינו בקשר מאוד רחוק במשך שנתיים שלמות, כך שזה פחת ועם הזמן הגעתי למסקנה שהייתי פזיזה ועשיתי טעות כי לא היינו קרובים וטבעי שהרגש ידעך אחרי שנתיים שלא ראיתי אותו ולא דיברתי איתו כל כך.
אז הלכתי לחול שוב במטרה לבטל וגם לקחת חופשה על הדרך.
הוא חיכה לי עם פרחים ומתנות, נפגשתי איתו שוב ושוב הכול חזר אחרי זמן והתחתנתי.
אלה היו בין הימים היפים בחיי. היינו יחד חודשיים ואלה היו חודשיים יפים ומרגשים ואני אהבתי אותו.
לא כמו בהתחלה כמובן כמו לפני שנתיים, אך אהבתי מספיק בשביל להתחתן. הייתי קשורה אליו מאוד, הרגשתי כמו משפחה, דמיינתי את החיים איתו-לעבוד , להרוויח כסף, לטייל במקומות בעולם, לפתוח חשבון בנק ביחד, לרכוש דירה והייתי מתמלאת אושר וסיפוק.
רק המחשבה להיפרד ממנו היה עושה לי כאב. הייתי מאוד קשורה אליו.
אך בגלל סיבות כאלה ואחרות הייתי צריכה לחזור לארץ.
חשבתי שהוא יגיע לארץ אך בגלל סיבות אחרות הוא לא יכל להגיע. לכן לא ראיתי אותו והייתי רק בקשר טלפוני במשך 3 חודשים.
אז לכן לא רציתי שיווצר מצב שנהיה רחוקים יותר מזה אז קניתי כרטיס טיסה בהתרגשות, וטסתי אליו. הכול היה בסדר וכרגיל.
אך אני איתו ביחד ומשהו בכימיה פשוט השתנה...בשלושה חודשים שלא הייתי איתו ביחד, נוצר נתק רגשי וסוג של התגברות.
עכשיו זה לא אותו דבר...אני לא מרגישה אותו דבר אליו. אין יום שלא עובר בבכי והוא לא מבין למה.
המחשבה על חיים איתו לא מספק לי התרגשות כמו שקרה לפני. הקשר הפך להיות במאלי מבחינתי ובלי אהבה רומנטית, אלא חברית.
משהו באופי שלו, באנרגיה שלו, ביחסים בינינו השתנו.
לא הייתי צריכה לעזוב אותו אז...אחרת לא היה קורה נתק כזה.
אני לא מצטערת שהתחתנתי איתו, אני מצטערת שעזבתי מוקדם מדי כשאני מכירה את עצמי ואני יודעת שאני טיפוס שיורד לו מהר רגשית ממשהו אם אני לא דואגת להשאר קרוב ולפתח את זה.
אני כל הזמן מתגעגעת למה שהיה לנו, לרגשות שלי, לזה שאהבתי אותו.
גם עכשיו אני אוהבת, אך אהבה רגילה נטולת התרגשות ופלפל כמו שהיה אז.
לא שזה רע, פשוט לדעתי זה אמור להגיע בשלב הרבה יותר מאוחר במערכת יחסים...כרגע אנחנו בהתחלה.

אני לא יודעת מה לעשות? אני נמצאת במצב שגם איתו אני סובלת ונזכרת במה שהיה לנו ונתקפת נוסטלגיה וכאב. מצד שני איך אני אתגרש?
אני גם אוהבת אותו, זה לא שאני לא. גם איך אתגרש אחרי תקופה קצרה? ואולי בהמשך כן אחזור לאהוב אותו באותה הצורה?(מה שלא סביר שיקרה) ומה אנשים יגידו?(לא אכפת לי מזה במיוחד, אבל זה עוד חיסרון לגירושים מוקדמים) ואיך אהיה גרושה בגיל 22?
ואיך אמצא זוגיות אחרי? כי אני לא ארצה אחרי זה להתאהב ולהיכנס לזוגיות בכלל לעולם.
גם הכאב שאחטוף אם אני אפרד מבעלי, ממשפחה שלי.

אני עצובה מאוד.
ולפני שתטיפו לי על חתונה בגיל מוקדם ושידוכים ובלה בלה בלה: אני לא מצטערת שהתחתנתי, ואני לא מצטערת שהתחתנתי איתו.
אני מצטערת שאיבדתי את הרגשות שהיו לי כלפיו.