האם זה שאני לא נשית במיוחד הופך אותי לבן?

שלום,
אז בגיל 13 התחילו לי המחשבות על האם אני לסבית, מה שהתגלגל די מהר להאם אני בעצם טרנסג׳נדר. אני כמעט מאז ומתמיד אצל פסיכולוגים בגלל ההורים הגרושים שלי, ואחרי שהתחילו המחשבות על המגדר הבנתי שאני לא סובלת מדי ולא מסוגלת לחיות עם המחשבות המטרידות שמלוות אותי 24/7, אז התחלתי לקחת כדורים פסיכיאטריים שמרגיעים אותי ומאפשרים לי לחיות בנחת. חשוב לציין שעקב כל המחשבות הטורדניות הובחנתי עם OCD, ובגלל זה ובגלל התרופות, אמא שלי החליטה שאני לא הולכת לצבא, החלטה שלא מאוד אהבתי אבל אני לומדת להשלים איתה מיום ליום.
אז בחזרה למחשבות: היו לי בעצם שלושה ״גלים״ של התקפים חזקים של מחשבות: כשזה התחיל, שנתיים אחרי(קצת לפני הקורונה) ועכשיו כבר חצי שנה אני מתמודדת עם זה. בפעם הראשונה הפסיכולוגית שלי הצליחה להרגיע אותי בכך שג׳נדר דיספוריה זאת תופעה שמתחילה בגיל צעיר, ואצלי זה לא היה. עד גיל 6 הייתי הכי נשית שיש, לבשתי רק ורוד וחצאיות, ובגיל 6 החלטתי שבא לי להתחיל ללבוש מכנסיים ולהיות פחות נשית, אבל בשום רגע אז לא עלתה לי המחשבה שאני שזה כי אולי אני רוצה להיות בן. תמיד ידעתי שאני לא כמו כל הבנות ושאני קצת יותר טום בוי, אבל בפועל לא באמת הייתי ממש טום בוי, כי לא אהבתי כדורגל ומה שסטריאוטיפי לבנים.
מה שכן אני מאוד לא רציתי להתפתח, לא רציתי שיגדל לי החזה ולא רציתי לקבל מחזור, וחשבתי שאני הראשונה שתקבל כי חשבתי שלאף אחת לא היה כי לא דיברו על זה. מה שכן, אף פעם לא הסתכלתי על בנים ואמרתי: יואו איזה כיף שלהם אין ציצי ומחזור, אלא הסתכלתי על בנות בגילי ותהיתי: למה אני היחידה שכבר התחיל לגדול לה הציצי ותקבל מחזור ראשונה(בפועל עד היום יש לי חזה קטן וקיבלתי מחזור בגיל לא מאוד מוקדם-13 וחצי). הייתי עושה הרבה מאוד היסטריות בסביבות כיתות ד-ו, ובגלל שלא רציתי להתפתח אמרתי שאני רוצה לעשות ניתוח הקטנת חזה וכריתת רחם כדי שלא יהיה לי מחזור(למרות שבפנים כן רציתי ילדים), אבל שוב- בשום שלב לא קישרתי את זה לטרנסג׳נדריות למרות שתמיד ידעתי מה זה ושזה קיים. ברגע שראיתי שלכולן יש ציצי פי אלף יותר גדול משלי ומחזור, התחלתי גם לרצות את זה וכשקיבלתי מחזור שמחתי, אבל… חודש בערך אחרי זה התחילו המחשבות האלה.
אז כן, אני לא מאוד נשית, אני מודה בזה. אני לא אוהבת לק ואיפור ושמלות אבל כן תמיד אהבתי שיער ארוך והייתי גם עושה היסטריות כשהיו גוזרים לי אותו אפילו קצת. ובכיתה ח, כשהכל התחיל, כל הבנות התחילו להיות מנש נשיות והרגשתי בחוץ בגלל שאני לא מעוניינת להתאפר ולשים לק.
מה שהחזיר אותי לגלים של מחשבות היו חשיפה לנושא, מה שגרם לי לתהות האם כן יש סיכוי שזה המצב שלי, למרות שאני לא רוצה אותו. בכיתה י הראו לנו בבית ספר סרט על זה, מה שגרם לי לחשוב שהפסיכולוגית שלי מספרת לי מה שאני רוצה לשמוע ולא מה שבאמת נכון. אחרי זה זה נעלם לכמה זמן, אבל זה חזר לפני חצי שנה כשהכרתי באופן אישי שתי טרנסג׳נדריות, שלמיטב ידיעתי לא היו לזה סימנים מקדימים בגיל צעיר.
אני רוצה לציין שבעיקרון אין לי שום רצון לשנות את המין או המגדר שלי, ואני חושבת שזה לא פייר שיש בנות שהן לא נשיות אבל עדיין בנות ואני אהיה חייבת להפוך לבן רק כדי להרגיע את המחשבות שמטרידות אותי כל היום. כשאני מתחילה לחשוב על איך ומה אני מרגישה עם איברי המין שלי, אז אני מתחילה להרגיש לא בנוח איתם, וגם כשאני מתחילה לחשוב על זה, נהיה לי מוזר כשפונים אליי בנקבה, למרות שאין לי שום רצון לשנות את זה(ואני מעוניינת שגם פה תיפנו אליי בנקבה), אבל אני מפחדת שאולי אני לא רוצה את זה רק בגלל שאני מפחדת להיות שונה, פחד שהיה הרבה לפני שהמחשבות האלה התחילו, ושאולי אני מכחישה את האמת כי אני מפחדת להיות שונה מכולם.
עוד דבר שחשוב לי לציין זה שאני חושבת שטרנסג׳נדרים זה נורמלי לגמרי, ואין לי שום כוונה להגיד אחרת, ואני יודעת שיהיו כאלה שיגידו גם פה בתגובות שזאת מחלת נפש ושזה לא קיים ואני לגמרי לא מסכימה עם זה, אבל אני יודעת שלי לא בא לשנות בעצמי כלום, והפחד להשתנות בגיל ההתבגרות היה לי עוד הרבה לפני שהמחשבות האלה התחילו ובלי כל קשר למין אן מגדר, כי עד אז היה לגמרי ברור לי שאני בת למרות שאני לא נשית במיוחד ולא מעוניינת להתפתח, כי בעצם רציתי להישאר ילדה קטנה כל החיים.
אז אני מאוד רוצה שתקראו את הכל גם אם זה ממש ארוך, כי כל פרט חשוב. והשאלה שלי היא: האם אני יכולה להמשיך להיות בת למרות שאני לא נשית במיוחד והאם כל מה שכתבתי אומר שאני בעצם טרנסג׳נדר?