שלום
אני בת 18, ולפני שלושה חודשים אני ובת הזוג שלי החלטנו להיפרד.
הייתה לנו מערכת יחסים הרמונית ויפהפייה במשך שנה וחצי. היא הייתה החברה הכי טובה שלי, הפעם הראשונה שלי בהכל. הייתי מאוהבת לחלוטין. כמעט אף פעם לא רבנו, וכשכן, הרגשתי שיש לנו יכולת לדבר על הבעיות בהיגיון ובפתיחות. היא הבינה אותי כמו שאף אחד לא הבין אותי קודם. ואהבתי אותה מאוד. עדיין אוהבת.
החלטנו להיפרד בגלל שהקשר שלנו עבר להיות קשר מרחוק בגלל הצבא וכל מה שקשור לזה. היינו ממוקמות בקצוות שונים של הארץ, ומתקשורת יומיומית היינו צריכות להתרגל לשיחת טלפון פעם בשבוע בקושי, וכמעט בלי להתכתב בכלל. היינו נפגשות אחת לחודש בערך וזה הרג אותי. הייתי אומללה כל כך, מתוסכלת מגעגועים ומרצון לתשומת לב, וכשכבר נפגשנו זה לא הספיק כדי למלא את כל החורים שהתחילו להיפער.
המסלול שלנו מוביל אותנו לכיוונים שונים, לארבע השנים הקרובות לפחות. ולכן הייתי שלמה עם הפרידה כשהיא קרתה למרות שהיא שברה לי את הלב. היא הייתה הדדית ומכבדת ובכיתי ימים שלמים.
עברו שלושה חודשים ואני חושבת עליה יום יום. לא מאוד יודעת איך להתמודד עם האובדן של לא רק בת הזוג שלי, אלא החברה הכי קרובה שלי, אשת הסוד שלי, שהייתה לי ממש תאומת נפש. בתקשורת המגששת שהייתה מאז אני יודעת שגם היא מתגעגעת אליי מאוד ועדיין אוהבת אותי. אני מאמינה שאם לא הנסיבות לא היינו נפרדות, וזה קשה לי - איך מפסיקים באמצע משהו טוב, וממשיכים הלאה? ובכל זאת, הקשר מרחוק היה כל כך בלתי נסבל.
בסוג מסוים של חוסר רצון אני פותחת את עצמי לאופציה של אנשים אחרים- לא כי אני רוצה קשר רגשי עם מישהו מהם אבל כי אני כל כך בודדה, ומתגעגעת, למגע ולחום, ולתשומת לב. אני יודעת שהקשר בינינו לא יוכל לחזור להיות רלוונטי לעוד כמה שנים לפחות. אבל אני כל כך אוהבת אותה. איך אני יכולה להמשיך הלאה? ומנגד איך אני יכולה לחכות ארבע שנים עד שזה יחזור להיות אפשרי?
לא מאוד חושבת שיש תשובות שיכולות לפתור את המצב
אבל הרגשתי צורך לפרוק ולשתף
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות