אני חייל, עושה בסיס סגור. יש לי מישהי בצוות שאני מנסה להתקרב אליה כל הזמן, ורוצה להיות חבר טוב שלה, אבל מרגיש שאני נותן את ה200 כשהיא בקושי 20. בכל פעם שאני מבחין בזה שהיא עצובה אני ניגש לדבר איתה ולהבין אותה, תמיד סופר נחמד אליה ודואג לה. רק אתמול היא נכשלה בשלב האחרון להתקבל לקורס קצינים ואני יודע כמה זה היה חשוב לה, אבל יצאתי לאפטר ולא הייתי איתה. ידעתי שהיא תהיה עצובה, אז השקעתי שעה וחצי ורשמתי לה הודעה די ארוכה כדי לעודד אותה. היא ראתה אותה רק יום למחרת ואפילו לא טרחה להגיב או להזכיר את זה. אם מישהו היה רושם לי ככה ודואג לי כשאני עצוב הייתי מאושר , ברצינות, אבל זה לא זה. רשמתי לה כדי לעודד אותה אבל בכנות רציתי גם שזה יקרב אותנו, אז ציפיתי לכל הפחות ל"תודה". אבל היא לא הוציאה מילה לגבי זה. אני מרגיש שתמיד אני עושה בשביל כולם את מירב יכולתי בשביל ליצור חברים ולוקחים את הנחמדות שלי וטוב הלב שלי כמובנים מאליהם, כאילו שזה מבחינתם ברור שיהיה להם מישהו כמוני בחיים, כשאני חושב לעצמי שאם היה לי מישהו שהוא אפילו חצי ממני, הייתי אשכרה מאושר. אז כן, עושה אותי עצוב, אין לי קראש עליה ואני יודע כי יש מישהי אחרת שאני אוהב, סך הכל רציתי להתקרב אליה, ובעקרון לכולם אבל אני רק "חבר צוות" ומרגיש גלגל שלישי כשאנחנו מתהלכים בשלשות, יודע שהם אוהבים אותי אבל רוצה שיראו אותי כשווה וכחבר שלהם. מה אני עושה לא נכון? ואולי אני בסדר, והם אנשים רעילים. אני סך הכל רוצה להיות יותר מחבר לצוות, אלה בכלל אשכרה חבר, אבל אני לצערי לא מצליח לגרום לזה לקרות. זה מדכא. אז אני הרעיל? או שמה הם? ואולי אני עדיין ילד בייחסים בין אישיים? צריך מכם עזרה חברה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות