אני יאיר (שם בדוי), אני יתום מגיל 13 לאחר שהוריי עברו תאונת דרכים קטלנית.
מאז שהוריי עברו את תאונת הדרכים, הסתגרתי בתוך עצמי
התוצאה של ההתמודדות הייתה אוכל, הרבה הרבה אוכל, כך הייתי מתנחם
הגעתי למצב כזה שהיום אני בן 29, גר אצל סבא וסבתא שלי, מטופל בלי סוף אצל פסיכולוגים וגדול מימדים במילים עדינות.
אתמול, יום שישי, כשכולם יצאו לבלת בערב... אני יצאתי לדבר בטלפון מתחת לבית, בגן ציבורי... שם ישבו חבורת נערים בגילאי חטיבת הביניים לדעתי....
וכנראה שהייתי בדיחה בשבילם, מישהו להעביר עליו זמן, קצת "צחוקים"...
באמצע שדיברתי בטלפון התחלתי להרגיש אבנים קטנות שנזרקות לכיוון שלי... התעלמתי... אולי בשביל לחשוב שזה לא באמת קורה, או אולי כי חשבתי שדמיינתי... לא יודע... בחרתי להתעלם. פתאום אחד הילדים צעק "לא חשוב כמה נזרוק עליו הוא לא מרגיש את זה עם כל השומנים שעוטפים אותו"
ואז הבנתי, הבנתי שהילדים מצאו משחק חדש, כנראה שאני...
הם התחילו לצעוק לכיוון שלי "היפו, היפופוטם, בוא שב איתנו, אנחנו מזמינים אוכל, רוצה גם?" וככה זה נמשך 60 שניות. כן.... בטח אתם אומרים עכשיו "כולה 60 שניות"...
אבל בשבילי זה היה נראה כמו שעות...
ניתקתי את הטלפון וברחתי משם, נכנסתי הבית... אפילו לא חשבתי להתעמת עם הילדים. רק רציתי לברוח מההשפלה הזאתי כאילו לא שמתי לב, כאילו לא שמעתי...
נכנסתי הביתה לחדר ופשוט מצאתי את עצמי בוכה, בוכה... בגיל 29, כמו תינוק. איך הגעתי למצב הזה?
למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע בחיים האלה שכבר 29 שנים אני סובל?
לפעמים אני באמת לא יודע כמה מה לעשות עם החיים שלי... אני רק רוצה שקט ולהיות כמו כולם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025