אני לא עצמאית בכלל וכבר בת 18. איך להשתחרר מהמעגל של האישור כל דבר?

דבר ראשון היי
אני ירין בת 18
מאז גיל קטן הייתי מהילדות השקטנות והמנודות ואני לא זוכרת בכלל איך זה קרה אבל ככה זה היה . שנאתי את כולם וחשבתי שכולם לרעתי. עד שאמא שלי אמרה די וקבעה לי פסיכולוגית . הייתי איתה 4 שנים והדבר הכי טוב שעשיתי בחיים .תיקנתי את מערכת היחסים שלי עם אמא שחשבתי ששונאת אותי ונהייתי הרבה יותר פתוחה . הקטע הוא שהמשפחה שלי היא משפחה של לעג בכל דבר . חושבים שכל מקצועות שהם לא הייטק וכאלה הם לא מקצועות בכלל וכו .
כל דבר שאני עושה הם מפקפקים וגורמים לי להרגיש כל כך רע .אני כרגע בבית ספר טכנולוגי של הצבא חיל האוויר . והסיבה בכלל היא כי אבא שלי אמר שזה טוב . אני בכלל לא רציתי . רציתי בית ספר אחר כזה שיש מגמות של ציור .בישול וכאלה אבל ישר אבא שלי אמר שזה גרוע וזה של ערבים ודוסים ואז אחי אמר . "מה את דוסית מה את ערבייה"
עשיתי את מה שהם אמרו ואני סובלת בבית ספר הזה 3 שנים ואין לי אפשרות לברוח בגלל החוזה שחטמתי עם הצבא
יש לי קצת ליקוי דיבור ולפעמים אני מתבלבלת בים המילים ואומרת דברם שגועים ממש בקטנה כמו "תדלקי חלון" וכאלה . ישר אחותי הקטנה באה ומורידה אותי כל כך שבא לי לבכות וגורמת לי לרצות לא לדבר וזה קורה כשאני איתם אני מדברת הרבה פחות
אני קצת חסרת טאקט ולפעמים אני אומרת דברים לא במקום ברצון להחיות אווירה וכאלה וכן קורה שאני אומרת דברים שעדיף שלא הייתי אומרת . וישר שום אחותי הקטנה באה ומול כולם מורידה אותי ושוב יוצא שמול אנשים אני כמעט ולא מדברת
אני חסרת כייון הרבה ממש .ועם אני טועה בכייון שוב מורידים אותי ומעליבים אותי
אני אוהבת ממש אפייה וכשהתחלתי את זה ישר אחים שלי הורידו אותי וכשאמרתי שאני רוצה מקצוע הוא ממש הוריד . אני מעדיפה לא להיות לידם הרבה ולשתוק
לפעמים אני רואה את המשפחה שלי עושה דברים בלעדיי ...וזה ממש כואב ואני כל כך רוצה אישור מהם אבל הם לא אוהבים כל דבר שאני עושה
אני קצת מכורה למחשב ואני מודה אבל זה הרבה בגלל שהייתי קטנה הייתי לבד וכשאני בטלפון ובמחשב וקוראת או עושה מה שאני עושה זה ממש כיף לי ומצחיק אותי וגם בזה הם לועגים . לדברים ולסרטים שאני רואה .לשירים שאני אוהבת לשבוע שהם לא ממש בחירת הרוב . אני קצת קשה ברגשות וגם לזה הם לועגים וכשאני מנסה להיות קשורה במשהו הם אומרים לי " מה את מבינה ברגשות את כל היום בחדר שלך ובמחשב " באשמת מי אני ככה? זה מתסכל נורא .והם לא מבינים בשיט שום דבר שלי . למה כשהם מעליבים או לועגים אני זועפת ועצבנית וכו.. הם בכלל לא חושבים שזה אשמתם .
עכשיו היה קידוש וכולנו היינו ביחד וכל כך רציתי להיות חלק מהשיחה שכשאחותי ששומרת שבת באה ואמרה שהיא לא מנקה ואחים שלי צחקו ואמרו שזה לא נכון . חיפשתי וניסיתי להיות בשיחה ולצחוק אבל ישר אחותי העליבה אותי ב"מה את מתערבת " ובאותו זמן התבלבתי במילים ואמרתי משהו שגוי והיא ישר צחקה מזה
כל זה לאט לאט במשך השנים גרמה לי להיות ממש לא עצמאית. אניכל דבר קטן שאני עושה או מחליטה לבדי אני חושבת שאני טועה ומחפשת מהם אישור בכל הזמן.כל הזמן . אם לעבוד ביום הזה .אם העבודה הזו טובה . ודברים כל כך קטנים ... למען האמת לא שמתי לב בכלל שאני ככה לא עצמאית עד שאחותי בזמן שהיינו באותו באה ואמרה " כן וירין? בת 18 גדולה ממני ולא עצמאית בכלל .כל דבר קטן צריכה ממך אישור והתייעצות " באמת נעלבתי כי עד לפני רגע צחקנו וחייכנו ... אני תמיד מתייעצת עם אמא שלי שהיא המשפחה היחידה שמרגיש שבאמת תומכת ואוהבת אותי לפעמים ובגלל שאני יודעת שחוץ מלעג לא אקבל מאחים ואחותי אני מתייעצת איתה..
כל דבר יוצא שאני הרעה והטועה עם אני מתווכחת או מנסה להחליט משהו שהם לא מסכימים וממש נמאס לי מכל דבר ... גם הפסקתי עם הפסיכולוגית לפני כמה שבועות כי יקר לנו כלכלית וממש קשה לי מזה כי היא גם הייתה אחד מהאנשים היחידים שהייתי יכולה ממש לדבר איתם ולהגיד מה אני רוצה או את ההחלטות שאני רוצה בלי לקבל לעג ושיפוט .. אוףף מה אני עושה? זה מצב מאוד מסובך כי אני אוהבת אותם ורוצה להיות קרובה אבל הם מצד שני לא