לא יודעת אם הסרטים שאני אוכלת אמיתיים או לא

היי סליחה מראש על החפירה. אני בת 21 כבר שנתיים עם בחור בן 22. זאת זוגיות ראשונה לשנינו ולמרות שכבר שנתיים עדיין מרגיש שזה תחום חדש קצת. שנינו מצד אחד דומים נורא אבל גם יש המון דברים בבחירות חיים שלנו שהם מאוד שונים ובהסתכלות שלנו על העולם.
מאז שאני איתו, אני מסוגלת נורא לקנא ולפחד מדברים שנובעים מהמון חסרי ביטחון שלי, כמו שהוא לא נמשך אליי, שהוא לא רוצה להיות איתי, שאני רעה כלפיו שהוא יכול למצוא מישהי יותר טובה. והעלתי את הדברים האלה בפניו והוא אומר חס וחלילה. עכשיו היום כמה פעמים שהוא סוג של שיקר לי, אמר לי שהוא במקום אחד עם אנשים כאלה אבל היה במקום אחר עם אנשים אחרים, או אמר לי שלא עשה ככה וככה אבל גיליתי שכן ועוד ביקש שיסתירו ממני. אמא שלי תמיד אומרת שפגיעה באמון בעיניה זה גבול שלא חוצים וששקרים זה לא אחד גדול. והמשפט הזה נכנס לי לראש, הכאיב לי בטירוף השקרים והכניס אותי לסרטים לגבי כל החסרי ביטחון שציינתי ואז גם לגבי אולי הוא אומר לי סתם ״חס וחלילה״ והחסרי ביטחון שלי אמיתיים לגמרי. ולמרות שבאמת שקרים זה נורא ואני מבינה את חומרת המעשה, יש בי צד שלא מסוגל לוותר על הקשר הזה וממש ממש רוצה לתת עוד צאנסים. אבל אני לא חפה מפשע, אני מסוגלת להתעצבן ולכעוס מפחד מהשקרים ולדרוש את האמת ולאבד את זה ואני נכנסת באמת לחוסר אונים. והשילוב הזה של התגובות המוגזמות והפחד המתמיד בטח גורמים לי לפעמים לפחד גם כשאין סיבה, ואז אני מרגישה שאני נמצאת במין חוסר אונים של מתי הסרטים שלי נכונים מתי לא, מתי התגובה המשוגעת שלי למרות שאני יודעת שזאת לא הדרך איכשהו מוצדקת ומתי לא. והתחושות שלי גם מוקפות בהרבה אשמה וכעס על עצמי וההתנהגות שלי, וגם חוסר אונים כזה ומין תחושה כבר של ניתוק מהמציאות. טוב אולי הרבה דברים שאני חושבת שהם נכונים הם לא נכונים, ואולי אני מתנהגת בצורה כל כך מגעילה ורעה שכל שונאים אותי ובצדק. בקיצור אכולת סרטים. ואני פשוט מפוחדת ולא יודעת מה לעשות עם ההרגשת דמוי שגעון הזאת. וגם אני מרגישה קטנה מאוד וששמו אותי במין קטגוריה של אישה קנאית ומטורפת ושככה זה נשים ולכן היא מתנהגת ככה, ואני שונאת את ההרגשה והקטלוג הזה ובכלל כלפי הסטריאוטיפים האלה, אבל מפחדת פתאום שרגע אולי זאת האמת.