חשש לקריסת נישואין עם לידת בת ראשונה

אני ואישתי זכינו להביא ילדה ראשונה ומהממת לעולם לפני שבוע.
הלידה, הביאה איתה קשיים ואתגרים נפשיים יחד עם אושר שלא הכרנו. אישתי הרבה יותר רגישה וחרדתית ממני, ואני הרבה יותר קר רוח ושקול. בשבוע האחרון מאז הלידה, ניסיתי בכל כוחי לתמוך בכל צורך של אישתי, פיזי ונפשי. אני מבין כמה קשה להיות אמא בפעם הראשונה והיה לי חשוב להיות הכי עוזר ותומך שאני יכול, למרות הקשיים הפיזיים של העייפות שנצברו אצלי ברמות גבוהות מאוד. עם הילדה בכלל הייתי חדור מטרה ודרוך למלא כל צורך שלה.
לאחר שבוע של שיתוף פעולה מדהים בינינו בגידול הקטנה, חזרתי לעבודה. אישתי הייתה מאוד חרדתית כלפי הרעיון של אני עוזב לעבודה והיא תשאר לבד עם התינוקת עד הערב המוקדם. לאורך השבוע היא העלתה את החרדה והחשש מהיום הזה, ואני ניסיתי בכל דרך לתת לה תחושה שזה לא כזה נורא ויהיה בסדר, במיוחד אחרי שכבר שבוע שאנחנו מתאמנים על הנקות, החלפת טיטולים,צ הרדמות וכ''ו. תמיד דאגתי לפרגן לה שהיא טובה במה שהיא עושה. בנוסף הזכרתי לה שאחד ההורים שלה יהיה איתה מהבוקר ושיהיה בסדר. בערב שלפני שחזרתי לעבודה, היא ביקשה שהבטיח לה שאחזור עד חמש וחצי, ובאמת הבטחתי.
לצערי הרב, לא יצאתי מהעבודה בטווח זמנים מספיק גדול כדי להתגבר על כל עיכוב אפשרי, אלא יצאתי בטווח זמנים רגיל. לרוע מזלי נתקלתי בכל פקק אפשרי בדרך ובסוף איחרתי בחמישים דקות. אישתי איבדה את זה בגלל האיחור ואחרי שההורים שלה עזבו את הבית שלנו היא התחרפנה עלי כמו שכמעט מעולם לא עשתה.
אני באמת מצטער שאיחרתי אבל לא רואה את האיחור הזה ככזה בעל משמעות בעולם המציאות והיומיומי שיכול להביא איתו עיכובים, במיוחד שאשתי לא הייתה לבד בבית. היא אוחזת בעיקרון של ''זה חשוב לי'', ואני מבין ומכבד את זה, אבל אני לא מצליח להשאיר את זה במקום של היגיון סביר. זה פשוט מרגיש לי כחוסר פרופורציה קיצוני. באמת אני לא רואה את האיחור וכל הסיטואציה שהיא חיכתה לי בבית עם ההורים שלה כזאת קשה מנשוא , אבל זה כנראה רק אני. משם הריב לא פסק, כשנזרקים משפטים ממש דוחים ופרובוקציות מצידה, והכל מלווה בצרחות. ביקשתי ממנה שלפחות לא תעשה את זה מול הילדה, אבל היא בקושי שיתפה פעולה. אחרי הפוגה לטובת הנקה והשכבה לישון, אישתי חזרה לריב ואני ניסיתי בכל כוחי לשמור על ריב ''מכובד'' למרות שיצא לי פה ושם כמה להרים את הקול עליה ולהחזיר לה במילות גנאי, אבל לא קללתי.
בסופו של דבר נזרקו מצידה משפטים של לא אכפת לי משניכם, לעולם לא אסלח לך, מבחינתי להתגרש, ועוד שלל אמירות קשות.
המחשבה על גירושים שירחיקו ממני את הילדה פשוט שוברים אותי לרסיסים ואני לא יודע מה לעשות. טובת הילדה היא במקום הראשון אצלי אבל המחשבות על לא להיות אבא שלה אני לא מסוגל להכיל.
אני בסיטואציה מאוד קשה, כי היו לנו כבר לא מעט פיצוצים וריבים רציניים, שאיכשהו יצאנו מהם, אבל הפעם אני כל כך מרגיש חסר אונים בגלל הילדה החדשה. מה אני אמור לעשות, לחיות בשקר ולקבל את הדרישות של אישתי למרות שלפעמים הן ממש יוצאות מכל פרופורציה? אני מרגיש שהיא שמה כל עקרון שלי מול צורך נפשי שלה ואז אין לי מה לעשות עם זה.
אשמח לעצות.