האמת שהכותרת היא ממש קצה הקרחון.
חמותי, אמא של בעלי, חסרת טאקט. זה לא דבר חדש.
כמו טינ-אייג'רית לא יודעת להתאפק !!
אני כבר די מרוחקת גם ככה.
בפעם האחרונה שבאתי אליה היתה לפני חודשיים.
על עזרה ממנה אין מה לדבר. כלפי הילדים שלי (כבר 10 שני) היא תמיד בפילאטיס, קבעה עם חברה, מתכננת טיולים ומה לא. אז רף הציפיות עומדת על אפס.
רק למען הבעל המקסים והאהוב שלי, שבאמת אין כמוהו, אני ממשיכה לבלוע צפרדעים. לעזאזל, כבר בלעתי ביצה שלמה!
אז ברוח החג והשמחה הלכנו אליה.
באמצע הארוחה היא מוצאת לנכון להוציא צו הבאה לבעלי לשיחה בחדר אחר.
כל הסובבים לשולחן הרימו גבות. זה היה ברור לכולם שהיא רוצה להתלונן עלי.
מסתבר שלא נראה לה שהגענו לא-רעבים. מה שהיא עדיין לא הבינה זה שהאלטרטיבה זה לא לבוא בכלל.
הרבה יותר פשוט מכל העקיצות שהיא זורקת כל הזמן. ואני בולעת ומחייכת כאילו לא הבנתי.
אם לא היה לי אכפת כבר היתה פורצת מלחמת גוג ומגוג, והייתי דואגת שהיא תשמע בדיוק מה שאני רואה בה, מעבר לחיוכים המזויפים.
אחרי שני של "שיחות עומק" אני כבר יודעת שאין בזה שום טעם ורוצה לחיות את חיי בשקט (אמרו את זה קודם, לפני. לא משנה).
אז אחרי "השיחה" דיממו לי השפתיים מרוב שנשכתי אותן.
לאט ובנחת התנצלתי שאני עייפה, קיפלתי את כולם והלכנו.
שוב, ללא אומר ודברים. לא בפרהסיה. בלי סצנות.
בבית איפשרתי לתת ביטוי לעלבון ולכעס שהצטברו והודעתי חגיגית לבעלי, שכנראה היא לא מבינה כמה כוחות נפש זה מצריך ממני להגיע אליה, ולזייף "משפחתיות".
המילה איפוק, לא בלכסיקון שלה. לא היה קורה כלום אם היתה מלכלכת עלי דקה אחרי שנצא והדלת תיסגר. באמת שלא. ממילא היא עושה את זה עם גיסתי כל הזמן. מה לעשות ...
זהו. רוצה לנתק לגמרי. יודעת שזה מכביד על בעלי היקר.
אובדת עצות. מה לעשות