רוצה להצליח בדרך שלי, אך ההורים לא מאפשרים זאת

אהלן
לא מזמן סיימתי תקופה בחיי, את התיכון
למדתי בתיכון מיוחד של חיל האוויר, לכן אני חתום על חיל האוויר בלבד, ולא יכול לצאת לשום יחידה חיל אחר (מלבד ליחידות המיוחדות).
בכיתה י"א רציתי להתגייס לקרבי, אני בן יחיד, לכן ביקשתי את החתימה מההורים.
במשך 4 חודשים חפרתי להם על זה, ואחרי ריבים, לא קיבלתי כלום.
אז תכננתי לחסוך הקיץ הזה לניתוח לייזר.
חסכתי מספיק כסף, הייתי מוכן לעשות אותו.
אמרתי לאבא שלי ברצינות, שאני מתכוון לעשות, ואני מבקש ממנו לחתום.
הוא סירב על כך, ולכן לא חתם..
אני מורעל כבר שנתיים, זאת בעיה #1.
בעיה #2 היא.. שאמא מנהלת לי את חשבון הבנק.
היא חושבת שאני צריך לדווח לה על כך בזבוז שאני מוציא.
המצב הכלכלי בבית בסדר, אין לי צורך לעזור להם מהצד, רק לשלם על ארנונה.
אך כשאני עובד *לבד* ומרוויח את הכסף *לבד*, אמא שלי חושבת שהיא יכולה לנהל לי את חשבון הבנק.
נכון, אני בזבזן, לפעמים קונה שטויות, אבל ככה אני לומד.
עד שלא אשאר בלי שקל על התחת, אני צריך ללמוד לארגן את הכסף שלי.
אבל זה לא אומר שאת חייבת לעקוב אחריו... זה מטריף אותי, דיברתי איתה על זה, היא עדיין מזיינת לי תשכל על זה ואני לא יודע מה לעשות. וכשאני מחליף סיסמא באתר לחשבון בנק, היא פתאום נעלבת. זה משגע.
בעיה #3..
זאת הבעיה הקשה.
סיימתי את התיכון, יש לי תעודת בגרות מסודרת.
בהתחלה לא רציתי להמשיך למכללה, אך המשכתי..
בגלל הסובבים.
בגלל המשפחה, הם לחצו עליי.
הם תמיד חושבים שהם יודעים מה טוב בשבילי.
הם תמיד חושבים שהם יכולים לנהל לי את החיים.. וזה מעצבן מאוד
אני כבר בן 19, מרוויח לבד, אני לא רוצה ללמוד יותר.. זה מקצוע שאני לא רוצה לעבוד בו. הוא משעמם אותי, אני לא אצליח שם.
אלה שנתיים של בזבוז מבחינתי.
כל יום שאני בא לשם אני מכריח את עצמי לקום.. עשיתי את הכל עד עכשיו מהכבוד להורים.
אבל אני מרגיש חנוק, נמאס לי, אני מרגיש שאני על רצועה
אני רוצה להשכיר דירה עם חבר בדרום, לעבוד ולאט לאט לבנות את עצמי, מההתחלה.
אני רוצה להתגייס לקרבי, ולהישאר שם.
הפיתרון היחיד שיש לי, הוא לעזוב את הבית לתקופה, להשכיר דירה עם החבר, לעבוד, וללכת ללשכת הגיוס כחייל בודד, שלא בקשר עם ההורים.
ההחלטות שלהם חוסמות לי את הדלתות לפיתוח החיים שלי, ורוצים שאלך במסלול אחד.
אני לא אוהב את המסלול הזה, את המקצוע, גם אם זה הרבה כסף.
נמאס לי לקום כל יום ללכת ללימודים, זה לא בשבילי, זה בשבילם.
הם בחיים לא שאלו אותי מה *אני* רוצה..
הם לא שאלו אותי מה *אני* רוצה ללמוד בחיים..
הם חושבים שאם הם יקבעו את החיים בשבילי, את הכל עד הפנסיה, אני אצליח.
אני רוצה להצליח בדרך שלי, אבל הם לא מאפשרים זאת..
אני רוצה לברוח, להשאיר מכתב, יש לי סכום מספיק בשביל להשכיר דירה לחודש ויש לי ניסיון במקומות עבודה שונים..
אני רק רוצה.. חופש
לא את החופש שיהיה לי אחרי הצבא, אחרי שאתחרט על כלכך הרבה דברים שלא נלחמתי, שלא עשיתי , ששתקתי ושסבלתי בשקט.. נמאס