שלום לכולם, אני חייל בן 20 עוד מעט..
לפני כשנה וחצי בערך חזרתי בשאלה, ומאז קשה לי למצוא את עצמי מבחינה חברתית.. למדתי בבתי ספר דתיים כל חיי, ולמרות שאני אדם די ביישן, תמיד היו לי הרבה חברים.. אבל מאז שחזרתי בשאלה אני מתקשה למצוא חברה חדשה, אין לי אנשים שמבינים אותי.. שאני יכול לדבר איתם על הכל, שאני יכול לצאת איתם.. יש לי כמה חברים מהצבא, ואני עדיין בקשר עם חברים מפעם, אבל אין לי חברה מסויימת וזה די חסר לי..
יוצא מצב שאני מגיע הביתה, נמצא עם עצמי בדרך כלל, מנגן בגיטרה, אני כן יוצא בסופשים מדי פעם.. אבל חוזר מאוכזב ברוב הפעמים.
גם מבחינה זוגית לא הייתה לי חברה כבר שנתיים שזה גם חסר לי, ואני מרגיש שבגיל שכולם נהנים וחווים חוויות, אני נשאר במקום.
בהתחלה לא היה לי רע כ"כ להיות לבד, למדתי על עצמי, הבנתי מה אני רוצה להשיג בחיים, קבעתי לעצמי מטרות ויעדים, אפשר לומר שדי נהנתי מהזמן שלי לבד.. אבל בשלב מסויים הכל התחיל להראות טפל כשאין עם מי לחלוק אותו.
אני סוג של התרגלתי להיות לבד, ובלי לשים לב.. זה שינה אותי. הפכתי לחיות בשגרה חסרת ציפיות, חסרת ריגושים, חסרת סבלנות, הפכתי להיות בנאדם פחות שמח ממה שהייתי, אני מסתגר עם המוסיקה והאוזניות שלי רוב הזמן... ואני רוצה לשנות את זה, אבל לא יודע מאיפה להתחיל...
ובנוסף לכל, כשהתגייסתי לצבא עוד הייתי דתי.. והתגייסתי למסלול דתי כלשהו. אז אולי עם עצמי מיציתי את הקטע הדתי, אבל כלפי חוץ אני עדיין חובש כיפה, ומתנהג כדתי כשאני הולך לבסיס, וזה עוד יותר מקשה עליי...
אני חי בכמה עולמות במקביל וזה משגע אותי, וכתוצאה מזה אני גם לא מצליח למצוא את עצמי באף אחד מהם שזה נורא מתסכל.
לא חשבתי שאני אגיע לכזה מצב עם עצמי, אולי כלפי חוץ אני לא מראה את זה.. אבל אני נורא שבור מבפנים.
למרות כל זה אני משתדל להיות אופטימי עם עצמי, ולא לנפח את הדברים יותר מדי.. אבל זה קשה לא למצוא נחמה כמעט בשום דבר \:
אשמח לקבל עצות, אולי יש עוד אנשים שמרגישים כמוני, תודה לכל מי שקרא :)