לא יכול יותר, אני על סף התמוטטות או נפקדות

אני מצטער מראש אך לא אחשופ פרטים לגבי מקום השירות שלי וכו ..
אודה לכם אם תוכלו לעזור לי
אז אני כרגע בטירונות קרבית שלוש שבועות ואני מרגיש שזה לא בשבילי , שכול המערכת הזו שקרואים לה צהל לא בשבילי
ולפני שרובכם יאמרו הנה עוד צעיר פעור אסביר לכם הכול
תחילה , תמיד ידעתי שצהל יהווה לי את המקפמה הכי גדולה לכישטריי הייתי מהמורעלים האלה "בנוי לתלפיות"
שנה לפני הגיוס שלי אבא שלי נפטר .. התא משפחתי לי התפורר , אבא שלי כשהייתי בגיל שנתיים חלה בסרטן הראש ונהיה סיעודי משותק לכיסא גלגלי , אמא שלי שהיא כמובן הכול בשבילי לקחה את זה קשה , נהייתה חרדתית והייתה בתקופת אבל חמורה , לא יכלתי להתגייס לקרבי ראיתי שזה עשה לה רע כל פעם שדיברנו על זה וקציתי למנוע דאגות מיותרות .. שנה לאחר מכל לפני הגיוס כאשר קיבלתי את השיבוץ גוב שלי הבנתי כמה הוא מסריח ישר התחילו לי החרטות ומה עשיתי ולמה שיניתי .. בסופו של דבר הצלחתי לשנות את הייעוד לקרבי ושמחתי והייתי הכי מאושר והמשפחה שלי הייתה גאה בי למרות שהם לשבו שזה מיותר ואמא שלי - " בן שמח אמא שמחה"
אז התגייסתי אחרי שסיימתי ללמוד הפרש של שבועיים
וקיבלתי את הבום של החיים שלי , כמו כולם רק שאצלי זה התפתח והקצין והחמיר דברים שהיו בי
הייתי כל היום טרוד , אני אחד שסובל ממחשבות טורדניות ושאיפה תמידית למושלם וראיתי כמה קשה הולך להיוץ לא הפסקץי לשפוט את עצמי ביחס לשאר וכמה שאני שקט ולא טוב
היה לי קשה להתרגל למערכת הצבאית לנהלים המחמירים
והכי קשה שאני הפרט שמוחצת אותו המערכת הגדולה
בנוסף לזה הייתי שברירי אני אחד שחזק שלא מוותר אמבציוזי ופתאום נהייתי שבר כלי
פצעים שהבלידו לי בעבר על החיים שלי על מותו של אבי נפתחו ורק החמירו את המצב שלי
השיא השיא היה שהתחלתי לא להרגיש טוב לא מבחינה מנטאלית אלא ממש פיזית , יש לי שפעת חמורה חשש לדלקת בריאות, הייתי צריך להתחנן למפקדים שלי שייתנו לי רופא והם ענו יהיה יותר מאוחר , לא נורא אתה תרגישטוב.. זה הגיע למצב שהמחלקה שלי האכילה אותי בכוח שהקאתי כל דבר שנכנס לפה ועדיין לא ראיתי רופא , הדבר היחידי שנתנו לי זה דקסמול ועות מנוחה , הכמות שהתבקשתי לנטול היא ארבעה כדורים בהפרש של שעתיים , נטלתי וזה רק החמיר לא הפסקתי לישון ולסבול מסיוטים הזעתי והיו לי צמרורות הרגשתי כאילו אני בכלא בתא צפוף , כאילו סיממו אותי יום למחרת שוב זה החמיר ולא יכלתי וראיתי רופא רק שרבתי עם המ"מ ולא יצאתי מהחדר
בסופו של דבר הלכתי לרופא והוא היה בהלם הייתי מיובש עם 39 חום כאבים בקנה נשימה ובריאות חולשה בקיצור לא מאחל את זה לשום אדם
ונתן לי שבוע ימי מנוחה וללכת לביקור רופא למדוד מדדים חיוניים ..
אני עכשיו בקושי מתפקד והדבר היחידי שצהדהד לי בראש זה מה הלאה ? ככה ייראו השלוש שנים שלי ?
יכול להיות שבאמת טעיתי והייתי צריך להישאר גוב
הסגל הפיקודי עוזר אבל אני מרגיש שאני תלותי ואני לא יכול
כל יום בבסיס הטירונות היה לי אתגר מנטלי ,
וזה בדיוק השאלה שלי מהו הגבול בין לאמלל את עצמך לאתגר את עצמך ?
אני יודע שטירונוץ היא דבר קשה ועל אחת כמה וכמה קרבית .. אבל אולי טעיתי אולי זה לא בשבילי אולי כלום לא בשבילי
אני פוחד מהכתם שיכול להשאיר צהל
אני פוחד מהמשפטים של הסמל - שמערכת כמו צהל שברגע שאני משתין עליה אני טובע
אני יודע שלבסיס אני לא חוזר
זה מהר לי מדיי זה קשה לי
הם הצליחו להוציא ממני כל טיפת אנושיות
הרגשתי כמו שבויי או לא יודע מה שבסך הכול רציתי רופא
אשמח אם תעזרו לי , מה עליי לעשות אני אובד עצות , שרוע על המיטה ולא מבין למה זה מגיע לי , איפה טעיתי ?