מאוהבת בבן דוד שלי ועכשיו הוא רוצה להתחתן

אוקיי, אין לי כל כך עם מי לדבר על זה, חייבת לפרוק את זה כאן בצורה אנונימית וכמהה לעצות כנות וענייניות.
סליחה מראש על החפירה זו סוג של כתיבה אינטואיטיבית..
אני יושבת וכותבת את זה עם דמעות בעיניים וסטרס נוראי...
אני בת 30, כשהייתי קטנה אני ובן דודי היינו חברים הכי טובים וכל זאת עד גיל 10,
בגיל 24 אחרי כ15 שנים שלא שמעתי ממנו או אפילו ראיתי אותו (אפילו לא באירועים משפחתיים), מצאתי את עצמי מחפשת אותו בפייסבוק בקטע כזה של ״הייי יש לי בן דוד בגיל שלי והיינו חברים טובים, מעניין מה קורה איתו״, מצאתי אותו והתחלנו להתקשקש ולהפגש, הדרך הייתה מאוד קצרה לידידות מופלאה, החבר הכי טוב שאי פעם היה לי, נקשרנו ברמה מטורפת, הוא תמיד רצה מעבר לזה ואני תמיד שללתי את זה על הסף, הוא בן דוד מה הקשר? זה טאבו! זה לא נכון! איכס! ולמרות שידעתי איך הוא מרגיש אלי חשבתי לעצמי שזה יעבור לו ולא הייתי מוכנה לוותר עליו בחיים שלי.
יש לנו קשר חזק מאוד, אנחנו חושבים אותו דבר, אנחנו טלפתים, תמיד הערצתי אותו על מי שהוא ומה שהוא ותמיד צחקתי עם עצמי שאם לא היינו בני דודים היינו יחד עד המוות.
לאחר כשנתיים, בגיל 26, התחילו רגשות גם מהצד שלי ונכנסנו לקשר זוגי לכל דבר, דיברנו על זה ואמרנו שזה יעבור לנו ובסה״כ מעבירים קצת את הזמן. היינו במן משחק, מחבואים, אף אחד לא ידע מהחברים ומהמשפחה למרות שהיינו 24/7 ביחד.
לפני כשנתיים, התחלתי לחוש מועקה נפשית, אני לא ראיתי את עצמי עם אף אחד אחר וגם הוא, היו לנו שיחות וסיכמנו כרגיל שזה יעבור והרי בטוח לא נהיה ביחד וצריך להתרחק וכו אבל לא הצלחנו, לי התחילו התקפי חרדה קשים וכל המצב נתן אותותיו במישור הפיזי והנפשי שלי, ניסיתי לקחת את עצמי בידיים ולצאת עם אחרים אבל אף אחד לא הוא, אני אוהבת אותו ברמות קשות וכן גם הוא לגבי רק שהוא היה חזק יותר ויציב יותר, יותר מונע מהגיון ולא מרגש.
לפני חצי שנה, כשאנחנו עדיין באותה האינטנסיביות.. בכיתי לו והתחננתי שנהיה ביחד, אמרתי לו שאני יודעת שאני לא חושבת בהגיון אבל למי אכפת? זה החיים שלנו ולא של אף אחד אחר. מה אכפת לי מי יגיד ולמה? וטיפשים הם אלה שלא עלו על זה כבר מזמן, אמרתי לו שאני רוצה שנזדקן ביחד ושאני לא יכולה בלעדיו ובכיתי.. כמה בכיתי... אבל הוא, המבוגר האחראי, בכה איתי ואמר לי שהוא אוהב אותי ויעשה הכל בשבילי, אבל צריך להמשיך הלאה ואין ברירה אחרת...
הרמתי את עצמי איכשהו מהמצב הנפשי שהייתי שרויה בו ואחרי לילות ארוכים של בכי, התחלתי להתאושש... הצלחתי להתרחק רגשית מבן דודי, למרות שעדיין היינו נפגשים אבל פחות...ואז באופן מפתיע (אומרים שנשים מתאוששות מהר יותר) התחלתי לחזור לעצמי, להיות הבחורה השנונה, החדה והמצחיקה שכובשת לבבות כמו שזכרתי את עצמי בגילאי ה20 המוקדמות והכרתי מישהו, וטוב לי איתו.. והוא, לאחר קשר של כמה חודשים, אמר לי שהוא אוהב אותי. האמת שגם אני אוהבת אותו, אולי האהבה לא משתווה למה שיש לי לבן דודי אבל.. אוהבת... כיף לי איתו...
ואז הטוויסט בעלילה - בן דודי לפני כמה ימים הגיע אלי הביתה, בוכה ומבקש את ידי, רוצה לצאת מהארון ולספר לכולם, מבהיר לי כמה אני אתחרט על זה כל חיי אם אני והוא לא נהיה ביחד - והוא צודק. מספר לי כמה הוא לא יכול לחיות בלעדיי וכמה אני שלו והוא שלי ושזה אנחנו נגד העולם.
פתאום ממצב של חוסר ביטחון מוחלט מהצד שלי ותחינה למימוש הקשר עם בן דודי, אני עומדת במצב שאני צריכה לקבל החלטה, אני צריכה לבחור.
בסופו של דבר המשוואה היא כזו..
הלב הולך עם בן דודי
ההגיון והשכל הולך עם החבר הנוכחי.
אני תופסת את הראש ואני לא יודעת מה לעשות, בא לי למות, בא לי לשקוע בתוך האדמה ולא לצאת ממנה. אני יושבת, מפוחדת ממה שיקרה, מאיך שיגיבו ומה היה יכול להיות עם הנוכחי - ואולי הוא בכלל האחד. למה אני צריכה את הכאב ראש הזה? את הבושה ממה יגידו והגנטיקה והילדים אם יהיו אבל הלב לא יהיה שלם אם אני לא יהיה עם הבן דוד ו ו ו אין סוף למחשבות אין סוף לדמעות למה אני צריכה לקבל החלטות כאלו בכלל למה הכל fucked up בחיים האלה אני בפרשת דרכים ואני לא יכולה להסתמך על עצמי אני צריכה עזרה!!!!