מכוערת לנצח, הכיעור הורס לי את החיים, לא יכולה ככה יותר!

שלום לכולם, אני מצטערת מראש אם השאלה הזאת ולכת להשמע לכם כמו נאום מתבכיין מתחנן לצומי של ילדה קטנה... אבל זה באמת משאני מרגישה..אז אם תקראו את השאלה תודה לכם על זמנכם.
אז ככה אני "בטי" (שם בדוי), בת 17.5 ואני סובלת מאוד מהמראה החיצוני שלי מבערך גיל 12. בדרך כלל אני מנסה להתחמק ממראות ובכללי מההשתקפוית שלי בחלונות הראווה של החנויות, בחלונות וכו' , וכשאני כן תופסת את עצמי באחד מהם בדרך כלל אני מתחילה להרגיש גועל ורצון לקרוע את עצמי מבפנים, אני גם מתחילה ממש להחנק ולבכות. יש ימים שאני פשוט מסתגרת כל היום בבית, כי אני לא מסוגלת להוציא את פני ואת עצמי החוצה. אני כל הזמן מבטלת פגישות ויציאות בגלל איך שאני נראת, אפילו אחרי אינספור החלטות והבטחות שזהו אני לא אתן למראה שלי לנעול אותי בבית ולא להנות מהחיים שלי. אבל מה שקורה תמיד כשאני מתכוננת לצאת זה שאני מתרגשת, מחכה לזה, אז עושה עם עצמי שיחת נפש כמה שאני פשוט צריכה לא לחשוב על דברים מעיקים ופשוט לזרום.. ואז... מתחילה להתלבש.... ומנסה להראות "טוב" יחסית" לשים משו יפה או אולי קצת איפור... אבל אחרי כל התהליך.. אני פשוט מסתלת במראה ומרגישה שאני סוג של בדיחה לא מוצלחת של בחורה בלי מודעות עצמית בכלל שמנסה באופן נואש להראות טוב. וככה זה תמיד.. לפני יציאה לקניון, לפני דייט, לפני הליכה לבית הספר, משו שהתחיל מניסיון קלוש של להתגבר על ה"ג'וקים" שישלי לצאת ולהנות, נגמר באיזה שעה שעתיים של בכי, רחמים עצמאים, ההרגשה הכי זוועתית בעולם ותחושת מועקה להמשך היום (והאירוניה היא שאחרי כל הבכי מתנפחים לי הפנים ואני נראת עוד יותר זוועה).
הכיעור שלי פשוט מונע ממני לעשות כל כך הרבה דברים בסיסיים, אני לא יכולה להסתכל לאנשים בעיניים, לא יכולה להגידכל מני דברים, לגשת אל אנשים אפילו לעמוד בכל מני צורות, אני מרגישה ממש רע בשבל אנשים שמזבזים את הזמן שלהם עלי/ נראים איתי . ולא, אם אתם חושבים שהבעיה פה היא שאיכפת לי יותר מדי ממשאחרים חושבים, אז לא, זאת לא הבעיה (המרכזית לפחות). זה דווקא פחות מדאיג אותי. הכי חשוב לי זה איך שאני רואה את עצמי בעיניי עצמי, לא איכפת לי מאיזה יחס שונה שאני אקבל מכל מני אנשים. איכפת לי קודם כל מזה שאני לא יכולה לשאת את עצמי ככה.
אני כותבת את השאלה הזאת כדי להבין איך פשוט להפסיק לחשוב עלזה, איך לצאת מהסיוט הזה. עכשיו בבקשה אל תבואו לי עם עצות של "כל מה שאת צריכה לעשות זה לאהוב את עצמך ולקבל את עצמך" - או כל מני תרגילים של לעמוד מול המראה ולהגיד מה אני אוהבת בעצמי- כי אני לא אוהבת בעצמי כלום ואני לא מגזימה, אפילו העיניים שלי, לא סובלת אותם. (אוי חוץ מזה שאני בריאה כמובן ואני אסירת תודה עלזה כי יש אנשים שלא התמזל מזלם והם לא יכולים לראות בכלל - אז עלזה תודה).
אמא שלי כבר שלחה אותי לפסיכולוג לאיזה תקופה ותאמת אולי זה קצת עזר אבל כשהרגשתי שזה יותר שורף להורים שלי את הכסף מלעזור לי - הפסקתי.
אני באמת עצובה כל הזמן, אני כל הזמן על עצבים וכל דבר הכי קטן שלא מסתדר לי אני פשוט פורצת בבכי כי לא מספיק שאני כישלון בזה אני גם מכוערת מוות.

ואי אני מרגישה ממש רע עם עצמי שאני מתבכיינת פה ככה, אבל באמת שאני תמיד שומרת הכל בפנים ובפעמים הבודדות שהעלתי את הנושא אמרו לי שאני מדברת שטויות, אבל מה עוד הם יכולים להגיד? את מכוערת לכי תקברי את עצמך איפה שהוא? ברור שיגידו ישר: לא, את לא מכוערת ובמקרה הכי מעצבן עוד יוסיפו משפט בסגנון "כל אחד יפה בדרך שלו" (שקר, שקר, שקר).
אני הבנתי כבר שכנראה אהיה מכוערת עד סוף החיים ושום שמלה/ איפור לא יציל אותי וסיפור הברווזון המכוער כנראה לא יקרה לי.. אז השאלה שלי יותר על איך חיים ככה מאשר איך לעשות את המייקאובר מהסרטים. אז סליחה עם השאלה שלי עצבנה מישו או שאתם מרגישים שבזבזתי לכם תזמן, ותודה לכם על הזמן שלכם, ואם תכתבו לי עצה אני יותר מאשמח...
בטי