אין לי חברים, מפחדת שזה יהיה ככה לנצח

אני בכיתה י"ב. בשכבה יש הרבה בנות (וגם כמה בנים) שאני מדברת איתן ומיודדת איתן, אבל אני לא חברה שלהן - יש להן חברות טובות ממני וחבורות משלהן עם ילדות שאני לא מכירה והן לא מכירות אותי. אין לי חיי חברה, לא בהפסקות ובטח שלא אחרי שעות הלימודים. במילים אחרות, אני לא חשובה לחברות שלי כמו שהן חשובות לי - זה לא הדדי.
אני חושבת שהבעיה שלי היא שילוב של חוסר מזל ופחד ממבוכה. אני אסביר - בעיר שלי יסודי זה א'-ח' ותיכון זה ט'-י"ב. ביסודי הייתי בכיתה רגילה ובתיכון אני בכיתת מחוננים. בערך חצי מהכיתה הוא ילדים כמוני, שהיו בכיתה רגילה. החצי השני הוא ילדים שגם ביסודי היו בכיתת מחוננים, באותה הכיתה. בתחילת כיתה ט' לא ידעתי מי היה בכיתת המחוננים ומי היה בכיתה רגילה, ולכן פחדתי לנסות להשתלב בשיחות של ילדים שהיו באותה כיתה כי חשבתי שהם ידברו על דברים אישיים. לכן, עד שהבנתי מי היה בכיתת המחוננים ומי לא, כבר נוצרו חברויות ומעמדות, ונוצרה גם חבורה של 8 בנות מתוך ה-12, שבה חלק מהבנות היו ביחד בכיתה וחלק לא.
מתוך ה-4 שלא בחבורה, אחת מהן היא אני. יש ילדה אחת שהייתה בכיתת המחוננים וכבר אז לא הייתה מקובלת, ושתי ילדות חננות שהכירו מהיסודי והיו כל הזמן ביחד ובודדו את עצמן. בתחילת ט' הייתי חברה של אחת מהזוג הזה ושל השנייה לא, כי היא הייתה מעצבנת. הייתה בינינו כימיה טובה אבל הבנתי שגם הילדה השנייה באה בעסקת חבילה וכבר התחילו להחשיב אותנו כחבורה (למרות שזה לא היה נכון, לא דיברתי עם הילדה השנייה בכלל), וזה לא התאים לי כי לא רציתי להיחשב חננה (עוד מהיסודי אני מנסה לברוח מתדמית של חננה, כי אני נראית ככה אבל זה לא נכון). לכן התרחקתי מהילדה הזאת. אני יודעת שזה מאוד לא יפה, אבל בדיעבד זה שיפר את התדמית שלי ואני באמת לא נחשבת חננה כמו שחשבו שאני.
ניסיתי להיכנס לחבורה של ה-8 אבל זה לא הצליח, הן היו מגובשות מדי ויש ילדה אחת שהיא לא כל כך נחמדה, והיא די מחליטה אם מישהו שווה את היחס שלה או לא והיא הייתה המובילה של החבורה.
המצב בכיתה שלי הוא שאני מדברת עם הבנות של החבורה והן נחמדות אליי, אבל אני לא חברה שלהן ובטח שלא חלק מהחבורה. גם עם הבנים אני מדברת אבל מן הסתם אני גם לא חברה שלהם.
יש עוד ילדות, בכיתות אחרות בשכבה, שגם איתן אני מדברת כשיש לנו שיעורי מגמות (שהן לא לפי כיתה, אלא כל הכיתות מעורבבות) ואני אומרת להן היי במסדרון, אבל למרות שהייתי שמחה להיות חברה שלהן, יש להן חברות טובות יותר וגם חבורות, כמו שאמרתי קודם. גם הקשר עם החברה הכי טובה שלי הוא לא הדדי, כי אני לא החברה הכי טובה שלה.
אני עצובה מזה שכשנסיים י"ב אף אחד לא ישמור איתי על קשר, אני אתגעגע להרבה אנשים. אמא שלי אומרת שממילא לא שומרים על קשר אחרי התיכון והחברויות והחבורות מתפרקות, אבל אני לא סומכת על זה, כי אני רואה בפייסבוק ילדות ששומרות על קשר עם חברות מהתיכון (כי הן מעלות תמונות), וגם ידוע לי על עוד אנשים שחברים כבר מהתיכון. היא אומרת שהחברויות האמיתיות, לחיים, נוצרות בצבא ובאוניברסיטה, אבל זה נראה לי לא הגיוני, כי לכל אחד יש את החברים מהתיכון שאיתם הם יוצאים בסופי שבוע, ואף אחד לא יעזוב חבורה ותיקה בשביל אנשים שהם מכירים בצבא.
אני מפחדת שאני אשאר באותו מצב בעתיד, בכל מקום שאני אהיה בו (צבא, אוניברסיטה, עבודה) - אנשים נחמדים אליי ומיודדים איתי, אבל יש להם חברים אחרים ואני לא חברה שלהם.
האם החששות שלי מוצדקים ואני באמת אהיה ככה כל החיים כי פספסתי את הזמן ליצירת חברויות, או שאני טועה? אשמח אם תגידו גם מאיפה אתם מכירים ומכירות את החברים הטובים שלכם ומה טיב הקשר עם החברים שלכם מהתיכון.