לא להתגרש בגלל הילדים? אני רוצה לעשות רק מה שהכי טוב לילדים שלי

שלום,
אני בת 26. נשואה 7 שנים. ויש לי שני ילדים. בן 4 ובת שנתיים וחצי.
עובדת במשרד עורכי דין במשרה מלאה.
סטודנטית למשפטים במכללה. שנה שלישית.
אני הרבה זמן רוצה לכתוב לכם. להתייעץ. אבל מתלבטת.
היום כבר לא הייתי מסוגלת. אז אני כותבת...
בעלי ואני לא מסתדרים. ממש ממש לא מסתדרים.
הוא מאוד שונה ממני. גדול ממני בשנה אחת. למד בבית ספר עד החטיבה. עזב בכתה ז' והוא עובד בסופר.
הוא התחיל איתי בסופר. חיזר אחרי מאוד. ואין לי מושג איך בגיל 19 התחתנו.
כמובן נגד דעתם של ההורים שלי. וכל מי שסביבי.
היה בו משהו קסום. סוג של "אלדין"
אבל כנראה שהמציאות שונה מהסרטים.
מאז שהתחתנו התקשורת שלנו ממש לא טובה. בהתחלה היה מדובר בחוסר הבנה. בתקשורת לא טובה... אבל במשך השנים זה הדרדר מאוד מאוד.
בעלי הוא אדם שלא מסוגל להיות בשום מסגרת. גם לא במסגרת נישואים. זה לא בשבילו לטפל בילדים. אף פעם הוא לא עזר לי בכלום. תמיד עשיתי הכל לבד. זה מאוד קשה. במיוחד לאור העובדה שניהייתי אמא בגיל נורא צעיר.
אני עובדת במשרה מלאה במשרד עורכי דין ולומדת משפטים במקביל (נשארה לי שנה אחרונה)
חוזר העזרה מבעלי גרם לי הרבה פעמים להתנהג לא כמו שצריך. לתבוע עזרה. להתחנן. לבכות מרוב קושי.
ניסיתי לתקשר איתו בכל הדרכים. בהתחלה הייתי מבקשת יפה. אחר כך כשראיתי שאין עם מי לדבר התחלתי ממש לדרוש עזרה. וכשראיתי שזה לא מזיז לו והייתי נשברת - הייתי מתחננת ובוכה.
כי נורא קשה לתחזק בית עם שני קטנטנים. עם עבודה במשרה מלאה ועם לימודים תובעניים...
הבעיה שלי גם שאני חייבת להיות מושלמת בכל דבר. מושלמת כאמא לילדים המדהימים שלי. מושלמת בעבודה. מושלמת בלימודים...
אני לא זוכרת באיזה שלב זה התחיל, אולי שנה אחרי הנישואים... אבל פעלי התחיל להיות מאוד לפגוע בי נפשית. להגיד לי שאני שמנה. שאני מכוערת. וממש להתעלל בי נפשית. הוא אומר שהוא לא סובל אותי. שאם לא הילדים הוא לא היה נשאר.
עכשיו שאני במצב רגשי טוב, אני יודעת להגיד שאני ממש לא כל מה שהוא אומר. אני ממש לא שמנה. אולי טיפה לה מלאה. (שוקלת 65) וממש לא מכוערת. חברה לקחה אטתי לצילומי איפור לבוק שהיא עושה.
אבל בעלי אומר שיש יותר יפות ממני. ושיש הרבה דגים בים ( יותר נכון דגות)...
הוא לא בוגד בי. אני מקווה.... ישמלו ידידות וכאלה... אבל הוא לא בוגד.
אבל בכל הזדמנות הוא משפיל אותי.
הוא משפיל אותי אםילו בייחסי המין שלנו. אבל אני לא רוצה לפרט כאן.... ואני אף פעם לא רגיד לו לא כי אני לא רוצה שילך לאחרות...
היינו כמה פעמים ביעוץ. יעוץ שלא צלח.
ולשנינו ברור שאנחנו לא יכולים להמשיך לחיות בייחד.
אבל יש משהו שעוצר את שנינו : ה-י-ל-ד-י-ם!
אם כל זה שהוא בנאדם בלתי נסבל- הוא אבא מדהים! אוהב אותם מאוד!! הם כל קפצים עליו כשהוא חוזר מהעבודה! הם ישנים לו על הבטן. הוא משחק איתם! קונה להם צעצועים...
לא מטפל בהם כמו למשל לתת לנם ארוחת ערב או מקלחות...
אבל מאוד מאוד אוהב אותם!
צריך לראות את העניים שלהם זוהרות כשהו חוזר הביתה כדי להבין כמה אהבה יש בינהם!
יש לנו תיק פתוח ברבנות לגירושים.
אבל עכשיו הוא הציע לי הצעה!
שנחיה כמו שותפים. בלי לדבר אחד עם השני. בלי לתקשר בכלל. רק כדי שהוא יהיה קרוב לילדים.
מצד אחד אני לא רוצה לפגוע בילדים שלנו. הם האושר שלי. הם החיים שלי. הנשמה שלי. האויר שאני נושמת!
מצד שני יש אותי. אני רק בת 26.
זהו? ככה יראו החיים שלי??
לא טוב לי. ממש לא טוב לי.
מצד שני אני יודעת בוודאות שאם נתגרש אשאר לבד כי אף אחד לא יקח גרושה עם שני ילדים.
אוף אני מבולבלת. ואני כותבת מבולבל.
אני רוצה לעשות רק מה שהכי טוב לילדים שלי.
מה אתם אומרים? מה הכי טוב עבורם?