כן
היי, אני אשמח אם תקראו עד הסוף ותתנו לי עצה, כי אני אובדת עצות.
אני בת 26 אוטוטו. היה לי חלום להיות אחות מוסמכת... אפילו שיפרתי בגרויות שנה שלמה ועשיתי 4 פעמים פסיכומטרי. יותר משנה וחצי והשקעתי את כל כולי לעבר החלום. ואז? ואז זומנתי לראיון [בסיעוד חייבים לעבור ראיון אישי]. ומה אתם חושבים? פסלו אותי רק כי נפלתי בראיון! [למרות שעמדתי בכל תנאי הקבלה]. התאכזבתי, בכיתי, כעסתי, הייתי בקריסת עצבים :( בשנה הבאה הגשתי שוב את המעומדות שלי והפעם ל-3 מוסדות. ומה אתם חושבים? שוב לא עברתי שום ראיון (כן נפסלתי בשלושתם). הרגשתי חסרת ערך, בכיתי, הרגשתי בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום. ואפילו לא הבנתי מדוע נפסלתי. חשבתי לעזאזל עם זה... זו הייתה תקופה קשה. 3 וחצי שנים ניסיתי להיות סטודנטית מן המניין, ניסיתי להגשים את חלומי. אני כבר בת 26. השנה החלטתי להגיש את המועמדות שלי שוב... ומה אתם חושבים? התקבלתי. כן, התקבלתי. כשנודע לי שהתקבלתי לא הייתה בי שום התלהבות. בכלל. אמרתי לעצמי - אוקיי - וזהו. שום התלהבות. כעבור ימים ספורים התחלתי לבכות ולהיות עצבנית. הרגשתי רע. חלומי התגשם ואני עצובה. מדוע? אינני יודעת. אני בכלל לא מתלהבת. לאחרונה יש לי סיוטים בלילות... אני מדמיינת שאני מתהלכת במסדרונות בית החולים בגפי ומסביבי רק קירות. בחלומות הללו אני מרגישה בודדה וחסרת אונים לחלוטין. החולים מדממים ושוקלים לפחות טון. כשאני מתעוררת אני מזיעה. אני לא מאמינה לסימנים משמיים, אבל אולי כל הסירובים שקיבלתי, כל הקשיים שנתקלתי בהם לעבר החלום שלי, היו סימנים שהכריזו שאני על השביל הלא נכון? שאולי סיעוד זה לא מה שאני צריכה בחיים?
כרגע אני מוצאת את עצמי במחשבה האם ללכת ללמוד סיעוד או שלא. בעבר בכלל לא עמדה שאלה כזו בפניי. איכשהו התקררתי למקצוע הזה. מה עליי לעשות? מה אתם חושבים? זה נורמלי להרגיש ככה? אני חייבת להגיע להחלטה.
עצות, דעות יתקבלו בברכה.
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025