אין לי מושג איך לצאת מהלופ המוזר הזה של החיים והשגרה הריקה והמשעממת

היי, זה הולך להיות ארוך אבל הלוואי שתקראו בכל זאת-אני באמת זקוקה לכם.
טוב אז מגיל 14 בערך אני תקועה באותה נקודה מוזרה.
אני מורידה ומעלה במשקל בקצב מסחרר,
מעולם לא הרגשתי בנוח עם עצמי.
גם גדלתי בשכונה נורא סגורה ועכשיו אני סוג של יצור מוזר. כי אני אדם מאמין. אבל מבחינתי לשמור שבת/ללכת בצניעות אלו דברים שאין בהם שום בעיה.. אז כרגע בגלל שאני שמנה אני לא מסוגלת ללבוש מה שבאלי, ונשארתי עם בגדים של דתיים ככה שאני גם מרגישה צבועה וגם אפחד לא מתקרב אליי כי חושבים שאני דתייה סנובית שכל מה שמעניין אותה בחיים זה האורך של החצאית.
בגלל שהועפתי מהמון מסגרות אין כל כך חברים.
החיי חברה שלי על הפנים.
אין לי באמת את מי לשתף. אין לי עם מי לצאת בערבים.
בגלל שזו השנה האחרונה שלי המסגרת היחידה שהיתה מוכנה לקבל אותי זה פרוייקט הילה.
אני הולכת לשם כל יום. ויש שם חברה מתוקים, אבל כמעט כולם שם כבר עצמאיים עם עבודה קבועה. המון כסף ביד, בן זוג/בת זוג, מסודרים עם תפקיד לצבא, עם "חבורה משלהם", רשיון ומה לא. כל אחד חי לעצמו, ככה שאפילו קשרים אני לא מצליחה לפתח.
אני קצת מקנאה. תמיד חלמתי להיות עצמאית כי אין לי איך לבטא את עצמי או לפתח כשרונות שאני בבית. להתלבש איך שאני אוהבת, הכל שונה פתאום, אני אדם אחר לגמריי בבית ובחוץ.
באלי להיות עסוקה כל היום ולא לחשוב על זה יותר מידי. כבר 3 שנים אני מנסה לצאת לעולם ואני לא מצליחה. אני חוזרת אל אותה נקודה כל הזמן. וזה ממש מתסכל.
לצערי התאהבתי במישהו משם. טעות חיי,
אין לי מושג מה נסגר איתו בכלל, פעם הוא מתעניין ופעם הוא מתעלם לגמריי, היום ישבנו אני הוא ועוד מישי וסתם דיברנו, עכשיו כל הזמן שהוא דיבר הוא דיבר רק אליה כאילו אני לא קיימת.
בגלל שאני לא מרגישה בנוח עם אני נכנסתי למין פינה כזו שאני לא מצליחה לצאת ממנה.
אם נגיד כמה יוצאים לעשן אני מתביישת רצח לצאת גם, לא מעיזה לפתח איתם שיחה, מצד אחד אני רוצה תצומת לב-שהתייחסו אליי, מצד שני אני שונאת שכולם מסתכלים עליי ונועצים בי מבטים אם איך שאני נראת.
בגלל שיש לי ירכיים זוועה אני הולכת עם חצאיות גזרת A שמסתירות את כל הירכיים ולא נצמות לתחת. גם בגלל שאני נראת ילדה טובה כזו, דתייה, אם מישהו נתקל בי בטעות הוא ממלמל סליחה ונרתע ממני כאילו אני גוק.
אין סיכוי שאני אושיב את כולם לשיחת בירורים ואכריז שאין לי בעיית נגיעה ואני פאקינג רוצה שייתיחסו אלי.. מינימום היי בבוקר.
אני מרגישה בכל מקום בחוץ כל כך אפסית וקטנה שאין לי חשק לצאת החוצה.
כמובן שבנים לא מסתכלים עליי,
ולהתחיל איתם אני לא מסוגלת-כי אני פשוט לא מסוגלת להשפיל את עצמי, הרי זה ברור מאליו שיסרבו לי.
אין לי שקל על התחת ואין עבודות מזדמנות(מיניום ביביסיטר פעם בחודשיים)
הבעיה הכי גדולה שלי שאני שחקנית טובה מידי, אני תמיד מחייכת וצוחקת, תמיד רגועה, אומרת תמיד שהכל יהיה טוב, לא צריכה דברים מיותרים, כאילו אני מסודרת.
רק מידי פעם אני מוצאת את עצמי בוכה בשקט באיזה חור ברחוב, סתם בהליכה, באוטובוס בדרך הביתה או באמצע ארוחה משפחתית וכולם חושבים שאני סתם מפונקת שעושה הצגות.
אין לי כח כבר להתמודד עם עצמי,
כבר מלא זמן שאני שומרת את זה בבטן- ולפחות פרקתי את זה כבר.
בטוח הכל נשמע לכם מבולבל, אבל אשמח אם תשימו לב ללפחות לפרט אחד שקשה לי בו ותגיבו.