חסרת חיי חברה, ומתחילה לאבד את האמונה שלי בעולם הזה

היי...אני רוצה בערך לתאר את המצב שלי. אני ילדה חסרת חברים. פשוט כך. אפשרי לומר שעד גיל 12 הייתי בעלת חיי חברה עשירים מאוד, למרות שהייתי ביישנית. אך עדיין הייתי מאוד מוקפת ומאוד מאוד אהבתי להסתובב בחוץ, כמו כל ילד נורמלי בגילאים האלה. וההנאה...הייתה בשמיים. אך עם הזמן התנתקו הקשרים ובגיל הזה התחלתי להיסגר, לבלות שעות שלמות מול המחשב, ועם הזמן אפילו נפגעה הראייה שלי. כבר שנים שלמות שאין לי מושג מה הם חיי חברה, מה זה לבלות, מה זה לצאת בערבי שישי? מה זה להיות חלק מכיתה, איך להתחבר לכיתה חדשה, פשוט נהפכתי לאדם כל כך פסיבי, לא יצרני, פסימי, חסר ביטחון, אשר אינו משקיע בעצמו ובטיפוח בעצמו. אני פשוט רגילה להיות חסרת חברים, לבד, התרגלתי לזה. ברמה שאני מאמינה שכך טוב לי, ולהיות בחברה של אנשים מוציא אותי מאיזור הנוחות שלי ואני לא נהנית בחברה. מרגישה שאיבדתי את היכולת שלי להינות בחברת אנשים.
אני מצטערת..אבל כבר קשה לי לצאת מהמצב הזה. לא מרגישה צורך באמת לשנות, כי כמו שאמרתי, זה מרגיש לי שאני פשוט אבודה. שנשפטתי לחיות כך לכל החיים, לחיות חיים חסרי משמעות, לא מלאים, כי בסופו של דבר חיים בלי אנשים, חברה, ומשפחה הם חיים שאין להם משמעות ותוכן.
ומה כל הילדות שלי ספגתי מלבד בדידות, קירות, מחשב, ועוד קירות? ככה ביליתי את כל גילאי ההתבגרות שלי, והזמן הוא יקר, בייחוד כשאני עוד בערך כחצי שנה כבר אהפוך לנערה בת 17.
אני מסתכלת על העתיד שלי, ומהיכרות עם עצמי, אני פשוט מוצאת את עצמי לראשונה מאז כל השנים האלה, בוכה. פשוט בוכה.
למה לא יכלתי להיות טיפוס יותר מוחצן? לפעמים נדמה שילדים אחרים נולדו עם מזל, ומתווצרות להם חברויות באופן כ"כ קליל ובלי מאמץ. למה דווקא אני נדפקתי במר הגורל הזה?
זה קשה להיות בודד, חסר חברים, ולהבין שאתה נמצא בסוף גילאי ההתבגרות, ותצטרך עוד מעט לצאת לחיים האמתיים. ואני לא חושבת שהחיים האמתיים יקלו עליי, אני רק אספוג יותר את הבדידות, כי לא יהיו לי מסגרות על מנת לייצר חברויות חדשות.
אני פשוט באמת מסתכלת על המצב שלי וחושבת שפשוט...אמות ככה, מבלי שאמצה את החיים שלי, ובאכזבה גמורה. כי החיים שלי מרגישים לי כמו אכזבה אחת ענקית, מרוב הריקנות והייאוש שאני מרגישה.
קשה לי להוציא את עצמי מהבית. פשוט קשה. לעבוד, לבית ספר, לחברה. פשוט קשה.
אני לא יודעת איך אסתדר...החיים האלה פשוט אבודים לי.
אני לפעמים מצטערת שנולדתי, עדיף לא לחיות בכלל מאשר לחיות חיים כל כך ריקניים.