אובססיית פצעי בגרות

תמיד היו לי פנים חלקות. שומניות מאוד ומבריקות, אבל חלקות מכל פצעון קטנטן ביותר. לא ייחסתי לזה חשיבות, פשוט שמחתי שאין לי כלום בניגוד לחברות שלי שיש להן די הרבה פצעים וחורים על הפנים.
זה התחיל מפצע שהיה לי ליד הגבה, והחלטתי לנסות לפוצץ אותו, עם שתי ציפורניים והרבה לחץ על הפצע שהיה די קטן בכל מקרה. מה שקרה זה פצע בצבע אדום כהה שכאב מאוד, ועבר רק אחרי חודש, משאיר אחריו צלקת קטנה באיזור.
מאז החלטתי לעשות כל מה שאני יכולה כדי למנוע את הפצעים מראש. החלפתי ציפיות של הכרית כל יומיים, לא נגעתי בפנים במהלך היום (אפילו לא נתתי שילטפו אותי בפנים), שתיתי מים, הפסקתי לחלוטין עם השוקולד והגבינות, הלכתי לישון מוקדם והשתמשתי במשחות הטובות ביותר נגד חצ'קונים שרופאת עור מהטובות בארץ התאימה לי.
יום אחד בבית ספר חברה עשתה לי תסרוקת, ונגעה בסנטר ובקמט החיוך שבצד שמאל של הפנים שלי כדי להזיז את הראש לכיוון שהיא רצתה. יום אחר כך הייתה נפיחות בשני המקומות האלו, ואז באו הכאבים ואחריהן שני פצעי ענק. הם השאירו חורים קטנים בצבע כהה יותר מהפנים הבהירות שלי. זה לגמרי הוציא אותי מדעתי.
פיתחתי אובססיה לפנים מושלמות. כל נקודה הכי קטנה על העור שלי מכניסה אותי לפאניקה, אני מגרדת כל פצע שאני רק רואה, רצה ממראה למראה בבית, בוכה, רק רוצה שהימים בבית ספר יעברו ואחזור הביתה להוריד את המייקאפ שבטח מביא עוד פצעים, מסתכלת על פנים של בנות בכיתה שנראות כל כך חלקות ומקנאה, חושבת שכל מי שאני מדברת איתו מסתכל לי על הפצעים, רוצה להגיע לגיל שבו הפצעים אמורים להיגמר ושהתקופה הזאת בחיים תיגמר כבר.
כשהיו לי את שני הפצעים הענקיים לא הלכתי לבית ספר במשך 3 ימים, ובדרך שיקרתי לחברות, להנהלה ולהורים שלי (בסופו של דבר סיפרתי את האמת לכולם, אחרי שבוע).
בבוקר הרגשתי שאני לא מסוגלת נפשית לצאת מהבית ככה - כולם יסתכלו עלי, יחשבו שיש לי פצעים נוראיים, ובאור יום יראו עד כמה שהמייקאפ שלי לא מכסה.
בהתחלה פרקתי הכל אצל החברות הכי טובות שלי, אבל מתישהו זה נמאס גם עליהן והפסקתי לדבר איתן על זה, מחשש שירצו להתרחק ממני ומהשגעונות שלי. הן אומרות כמו ההורים שלי וכמו כל מי שדיברתי איתו על זה - אין לך כלום, לא רואים את הפצעים בכלל, לא שמתי לב עד שאמרת לי, את סתם בלחץ וחבל.
אני מעדיפה לדבר עם אנשים באזור חשוך ולא מואר, שם אני מרגישה בטוחה להרים את הראש בחופשיות.
אני חייבת לציין שאם תראו אותי ברחוב לא תאמינו שאחת שנראית כמוני מדברת ככה, כי הפנים שלי כמעט חלקות לחלוטין חוץ מהכמה פצעים שמרוכזים בצד שמאל התחתון של הפנים, אבל הם פשוט מערערים אותי לגמרי. אני לא מאמינה בעצמי, חושבת שאני מכוערת, הולכת עם השיער על הפנים ועם ראש שמוט ומתקשה לדבר עם אנשים מקרוב.
מעולם לא הייתי "מאוהבת בעצמי", לא אחת שמתאפרת ומצטלמת כל היום, וכל מה שאכפת לה הוא המראה החיצוני והפנים.
אמא שלי אומרת שכדאי שנלך לטיפול פסיכולוגי או לקחת כדורי הרגעה או כדורים נגד דיכאון, אבל אני יודעת שזה לא באמת יעזור - כי הפצעים עדיין יהיו שם.
אולי הלחץ הנפשי הוא זה שגורם לפצעים, אני מרגישה את הלב שלי דופק חזק מאוד כמעט כל היום, מרגישה מתוחה ודרוכה לכל דבר. אבל אני באמת לא מצליחה לצאת מהלחץ.
מה שמלחיץ אותי בעיקר הוא שהפצעים ישאירו חורים, צלקות וסימנים על הפנים ולא יעלמו בחיים, וכשאהיה בת 20-30 אצטרך למרוח בקבוק מייקאפ כדי לצאת מהבית. שלא לדבר על בריכה וים שהם מקומות בלתי אפשריים למייקאפ.
והכי מטריף אותי זה שלפני חודש בדיוק היו לי פנים חלקות ויכולתי לצאת בלי מייקאפ בכלל, והיום יש לי פצעים קטנים אדומים ושקועים שמייקאפ לא מצליח להסתיר אותם.
אני יודעת שהבעיה שלי היא נפשית, כמו אנורקסיה. לרצות להגיע לשלמות לא מעורערת, ואם משהו קטן פוגע בשלמות הזאת זה מפרק אותי.
אני יודעת שלוקח זמן לפצעים וזה יעבור, אבל אני רוצה שזה ישתפר עכשיו ומיד, ולא יכולה לחכות עוד.
מרגישה שזה פוגע בי מבחינה חברתית, והפצעים שולטים בי במקום שאני אשלוט בהם.

רציתי לשאול אם יש כאן עוד מישהי כזאת?
איך אתם התמודדתם או מתמודדים עם האקנה שלכם?
יש לכם טיפים להירגעות ולהורדת לחץ כרוני?
מה אתם מייעצים לי לעשות?
תעבירו ביקורת כנה ובונה על מה שקראתם (ובבקשה אל תזרקו הערות כמו - "את שטחית ומתעסקת בשטויות", שמעתי את זה כבר יותר מדי פעמים).