אני רוצה להפסיק, לרדת מעמדת הצופה ולהתחיל לחיות

תמיד הייתי בוגרת לגילי, גידלתי שני הורים לתפארת ועדיין בלב, משהו בי תמיד יכול להרגיש שמחה ואהבה כאילו זו הפעם הראשונה שגיליתי את אותם רגשות.
אני חושבת למרחקים, אני רואה עמוקות את הרגע ואני יודעת להוציא מבטן האדמה את מה שקורה סביבי... פיקחית אבל לצערי, זה לא לטובתי.
האמיתות שאני מגלה חזקות ומחזקות את עוצמת המציאות סביבי ולפעמים אין לי מענה אמיתי וממשי למיקום שלי ואז אני נמנעת. לא מחולשה אלא כי אני חושבת שכל דבר רע יסתיים בסופו של דבר וגם כי אני בוחרת את העקרונות עליהם אני נלחמת.
אני חברה טובה, אני מסוג החברות שמתקשרים אליהן בשתיים בלילה וזה בסדר להקשיב לאותו רגע של קושי, אני שם וכולי עושה את זה באהבה. לפעמים החברות שלי לא מוכנות ומסוגלות להקשיב לתשובה שלי כי היא חזקה להן מדי אבל הן מתנגדות, נותנות קונטרה, אני מכבדת ואחרי חודשים שחולפים,, מגיעות חזרה בראש רכון ומספרות שטעו. וזה בסדר, כולנו טועים. אבל זה פוגע בנקודות מסוימות בכל מיני מצבים.
אני לא רואה דברים כאילו נחתו מהשמיים, אני מתבוננת, אני צופה הרבה ולומדת את המציאות שסביבי. אני יכולה לשפוך הרבה מאוד זמן רק בלהסתכל על מישהו כדי ללמוד אותו עד לרמת דקות מאוד חדה ולהבין מה האמת שחסרה לי כדי להבין את מה שנכון להבין.
אני מתארת לעצמי שעל הדרך אנשים חושבים שאני דלוקה עליהם או על אחרים אבל למעשה.. לדעת את האמת שאני רוצה להבין חזקה מההשלכות של "מה אנשים חושבים עלי כשאני מתבוננת ומחפשת להסתכל ולמה אני עושה את מה שעושה".
גם אבא שלי היה כזה (עד שהזדקן), אצלו ממבט חטוף הוא מסוגל להבין במהירות מה שלוקח לי ימים בכדי ללמוד את המצב לאשורו.
אני לא חטטנית ואיני מעוניינת לדעת על דברים שאינם קשורים אלי, אני מעוניינת לשמור רק על עצמי, כך מנעתי הרבה מאוד פגיעות בי מאנשים שחשבתי שהם חברים שלי.
ידעתי לשמור על עצמי, אף פעם לא פגעתי במישהו אבל ידעתי לעמוד על שלי יפה מאוד בחיים. מצד שני, למצוא את הזמן והכוח בלשמור על עצמי הוא לפעמים מיותר כי החיים הם מה שיקרה- יקרה, ולעמוד כל הזמן על המשמר זה מיותר, לא חכם ולא בריא.
לאחרונה ארע דבר שכאב מאוד ללבי, מתשובה בחטף ובדרך אגב של מישהו, הבנתי שמדובר בחברות שאין לה באמת בסיס. קיימת דינמיקה שלמה שפוגעת בי והיא נגדי ואני לא יכולה ליגוע בה. התבוננתי שעות ובכל הזדמנות, גיליתי את מה שהייתי צריכה לגלות וזה כאב. כשכבר הבנתי מה שהייתי צריכה להבין, פתאום נגנבה לראשי המחשבה שזה לא שווה ועם כל הכאב והצער, עדיף לשחרר למרות שהכאב שבפגיעה האישית, באמון ובחברות מאוד קשים להתמודדות.
אני רוצה בשלב הזה להפסיק את זה, להפסיק להתעסק בלהבין את הסביבה, את המעגל שסובב אותי , בלשמור על עצמי ולהפוך לאדישה מוחלטת על גבול האגואיזם.
אני רוצה להפסיק. לרדת מעמדת הצופה ולהתחיל לחיות, מה שיקרה- יקרה.
אם יפגעו בי, אוקיי. שיפגעו. אני לא מעוניינת לחשוב על איך לעצור את זה או איך מסתכלים על זה מהצד כדי לתת או לא לתת תמיכה לדברם כאלה נגדי.
לזרוק Zין ולהגיד מספיק, שבי בשקט, תהני מהשקט. מהפוקוס שלך.
אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה.
אני צריכה עזרה.