יש לי פחד כל הזמן שזה הולך לקרות כל שנייה אני מכינה את עצמי לדעת מה לעשות

אני בת 13 ויש לי אפילפסיה למי שמכיר את זה.
עברתי כ8 התקפים מגיל 11 ובחופש הגדול היה לי עוד אחד וגם בסוכות.
לפני כן היה לי הפרש של כשמונה חודשים בין ההתקפים האחרונים ועכשיו הקצב ממש מתגבר. אחד הגורמים הכי משפיעים להתקפים שלי הוא לחץ וכרגע מופעל עלי המון לחץ.
ההורים שלי התחילו לריב לפני שנתיים ומלפני שנה הם לא גרים יותר יחד. מתחילת החופש הגדול אבא שלי הכניס אל החיים שלי את בת זוגתו ואת ילדיה שהכיר אותם כבר מלפני שנים, מאז נהייתי עצבנית יותר, אני חושבת שאני מנסה להיות מושלמת כדי שהוא יוציא רגע את העיניים ממנה ויתייחס גם אלי.
זה לא שהוא לא מתייחס אלי אבל מאז שהיא נדחפה לכל מקום אין לו זמן אלי. אני לא רוצה לומר לו שום דבר בנוגע אליה או בנוגע אל הילדים האלימים שלה כי אני יודעת שהוא יעזוב אותה בגללי למרות שטוב לו איתה, לעומת זאת אחותי הקטנה (לא בהרבה) לא מתביישת ברגשות שלה, כבר מהרגע שפגשה את הילדים שלה היא התנגדה לרעיון להכניס אותה לחיים שלנו. פעם אחת היא אפילו סיפרה לי שאבא אמר לה שאם לא היה לי אפילפסיה אולי אפילו היינו גרים יחד כולם, וזה הרגע היחיד מעולם שבו הודתי למוח הדפוק שלי כל כך על האפילפסיה.
בנוסף לכל זה אני גם פרפקציוניסטית, הכל מבחינתי חייב להיות מושלם, כולל התעודה שלי.
המורה אוסרת עלי להכין את שיעורי הבית ולהילחץ מזה שאת הרוב אני מגישה מאוחר, אני לומדת דרך מחשב בבית ספר ממוחשב וכל איחור בהגשה המורה יכול/ה לראות. יש לי מורים מעולים והמקצוע המועדף עלי הוא מתמטיקה עם המורה המועדף/ת עלי *(אנונימי/ת)* דווקא בשיעורי מתמטיקה חשוב לי להצליח יותר מהשאר וכל פעם אני מאכזבת את עצמי מחדש, את רוב המשימות אני מגישה באיחור למרות שהציונים שלי מעולים והתשובות מפורטות ונכונות כמובן, חנונית למופת אומרים לי כולם.
בשיעורי מתמטיקה הראש מתחיל לכאוב לי וזה אחד הסימנים המוקדמים אצלי להתקף, פעם אחת אבא לקח אותי מבית הספר אל הנמל מרוב שכאב לי הראש וישר חשבתי על כל שיעורי הבית שאצטרך להשלים והיומן הכיתתי שאני כותבת, התקשרתי את החברה הכי טובה שלי וביקשתי ממנה שתגיד למחליף להחליף ושתשלח לי מה שצריך לעשות. החברה הזו פרפקציוניסטית גם היא והיא לא מודעת להקלה שיש לי בשיעורי הבית, כל פעם שהיא מזכירה כמה איחורים בהגשה יש לי אני מתחילה להתרגש ולפעמים אפילו כאב הראש חוזר, כל פעם מחדש אני אומרת לה להפסיק להזכיר את זה והיא ממשיכה.

יש לי פחד כל הזמן שזה הולך לקרות כל שנייה אני מכינה את עצמי לדעת מה לעשות, אני מתכננת את הצעדים שלי כך שיהיה לי נוח לעבור לישיבה עם הראש קדימה כדי לא לבלוע את הלשון, לוודא שאם אתעלף לא יהיו מסביבי חפצים חדים ואם זה בשיעור אז איך למנוע את היבבות המוזרות שיוצאות לי בלי שליטה, איך לא לבכות תוך כדי איך לנשום נכון לפחות חצי דקה ולזכור לא לקום מיד כדי שלא יתחיל שוב.
כל זה רודף אותי יום יום,
אשמח אם תייעצו ותענו על הסקר למטה