לחץ בלימודים אקדמיים

היי,
אני אתן קצת רקע על מנת שיהיה קל יותר להבין את התמונה הכללית. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מגדירה את עצמי כטיפוס ביישן וחרדתי כבר מגיל הגן אני זוכרת שהייתה לי חרדת נטישה ובתדירות קבועה הייתי מזכירה לאמא שלי שלא תשכח לבוא לאסוף אותי מהגן.( זאת הייתה השנה הראשונה שלנו בישראל אז גם ההתאקלמות והשפה לא הייתה פשוטה). אחרי כן ביסודי אני זוכרת שלא אהבתי להשתתף בשיעורים בגלל שלא שלטתי עדיין בשפה העברית, כשהיו נערכים טקסים או מסיבות אז הייתי נמנעת ואם אין מנוס אז הייתי משתתפת בטקס אבל רועדת מפחד כשנדרשתי לדקלם במיקרופון וכתוצאה מזה יצא לי קול מצחיק ורועד כזה( אגב מאז יש לי קושי גדול להקליט את עצמי או להתקשר למישהו זר ולדבר בטלפון כי אני חושבת שיש לי קול מצחיק. אני זוכרת שהיו קומץ חברות אחת או 2 טובות וזהו כלומר לרוב לא היו הרבה חברות. עד חטיבת הביניים אני זוכרת שהייתה תקופה דיי יציבה. כאשר הגענו לכיתה ז- לקחו מספר בתי ספר יסודיים ואיגדו לחטיבה. ושם פשוט הייתה ירידה. התחלתי לסבול מחרדת בחינות חריפה בעקבות דימוי עצמי נמוך מאוד, מבחינה חברתית חיפשתי את עצמי לאיזה בנות אני מעדיפה להתחבר. מבחינה לימודית התחלנו ללמוד המון( מעבר חד מיסודי שבו לא עושים כמעט כלום לחטיבה- שפתאום מעמיסים חומר. החרדת מבחנים הלכה והסלימה עד שהפסקתי בהדרגה לבוא לבית הספר ולהימנע כלל מלגשת למבחנים. כלומר החלטתי לברוח ולא להתמודד עם אתגרי החיים. באמצע כיתה ט- פרשתי והכניסו אותי למסגרת של חינוך מיוחד( כן נאמר לי שאין מסגרת שיכולה להכיל את הבעיה שלי חרדת הבחינות אז בלית ברירה אני הולכת למסגרת חינוך מיוחד. (כמובן לאותה עת גיל 14 אני לא ידעתי איזה השלכות יהיו לזה בעתיד) וכמובן שהיה לי טוב לברוח ולא להתמודד אז ידעתי שבמסגרת ההיא לא אצטרך לגשת לבגרויות וכו אז הסכמתי.- פשוט כתם לכל חיי. עכשיו הגיע זמן להתגייס לצבא - נבהלתי מהמסגרת הצבאית ושאני לא אסתדר בה, וגם התביישתי עם הכתם של החינוך המיוחד אז קיבלתי פטור והלכתי לשנת שירות לאומי. בתקופה זאת החלטתי קצת להרזות כדי להעלות את הדימוי הגופני שלי והצלחתי לחטב את עצמי והגעתי ליעד שהצבתי לעצמי. בתום השירות הלאומי יצאתי לחיים האמיתיים- מה אני עושה עם עצמי עכשיו אין לי תעודת בגרות ולא 12 שנות לימוד, צבא לא שירתתי אלא רק שירות לאומי אז תמיד ישאלו אותי מאיזו סיבה לא שיררתי ותמיד זה ירחף מעליי. החלטתי להירשם לאקסטרני ולהתחיל להשלים את כל תעודת הבגרות - בתום שנתיים וחצי סוף סוף השלמתי את כל תעודת הבגרות לבד וכמובן קיבלתי תעודת 12 שנות לימוד. ועדיין אין מה להשוות את הבסיס הלימודי שקיים אצל תלמיד שסיים 12 שנות לימוד לבין מישהו שלמד לכל מקצוע שלושה חודשים בערך ועוד לבד. מאמינה שהבסיס שלי הוא לא איתן מספיק ויש פערים מסויימים.- יש השגתי את היעד סוף סוף. היום בדיעבד אני בטוחה שסבלתי מחרדה חברתית כי גם לא שרדתי את התיכון לשבת עם כיתה וללמוד , מסגרת צבאית וגם את הבגרויות השלמתי לבד ולא במסגרת כיתתית. במקביל להשלמת בגרויות עבדתי בעבודה של מטפלת- היום אני יודעת שזאת הייתה בריחה לא לעבוד בחברת אנשים,טלפונים וכו.- ככה שאין לי ניסיון בעבודה עם אנשים וכו. אחרי הבגרויות הלכתי לעשות פסיכומטרי בלב כבד- ידעתי שאין בסיס מספיק לעומת אלו שלמדו 12 שנות לימוד ובגרויות וזאת למרות שהשלמתי את התעודה ולכן לאחר כמה שיעורים הייתי בחרדה עצומה שאני לא מצליחה ואני פחות טובה. מאחרים עזבתי והחלטתי ללמוד לבד- כמובן שלא הוצאתי ציון גבוה.אז לגביי לעשות תואר באוניברסיטה ירד מהפרק אלא רק מכללה פרטית בתחומים מסויימים. בינתיים החלטתי להירשם וללמוד קורס שתהיי לי תעודת מקצוע ביד והחלטתי על מזכירות רפואית - סיימתי בתום שנה מאוד נהנתי ועכשיו הגיע זמן לחפש עבודה בתחום- כלומר לשבת ולכתוב קורות חיים- אבל אין לי ניסיון ואיך אני אסביר את העובדה שלא שיררתי אלא שירות לאומי- והרי אני לא דתייה. ואני בחרדה איך עכשיו לראשונה אתמודד עם עבודה מול קהל שלעיתים הוא תובעני, גבייה ואני בליץ אטומי. ניסיתי בכמה מרפאות אבל אני כל בזמן בלחץ מה יהיה ואולי רואים עליי( מה שבמציאות לא נכון כי מתרשמים לטובה. ולא יודעים מה עברתי. אז עזבתי החלטתי שאני נרשמת ללימודים אקדמיים בגלל שאין פסיכומטרי אז יש הגבלה מסויימת. אז נרשמתי ללימודי הוראה( כמובן שהייתי צריכה להתמודד עם מסגרת חברתית, מבחנים וכו) אחרי כשבועיים הרגשתי לחץ מעצם הלימודיים ושזה גדול עליי וברחתי ולא התמודדתי שוב. שכחתי לציין שבשנים הללו עשיתי רישיון נהיגה לא היה פשוט עם הלחץ שאני תמיד מכניסה את עצמי ולא נהגתי כמה שנים טובות כי חששתי. אחרי הפרישה של לימודי הוראה פתאום נכנסה תקופת זוהר לחיים שלי - הכרתי בחור מקסים , עברתי לגור איתו ואנחנו עומדים להתחתן בקרוב(כמובן שזהו אירוע משמח מאוד אבל לארגן אירוע כזה ועוד במהלך לימודים קצת מלחיץ., התחלתי ללמוד תואר במדעי ההתנהגות, קניתי רכב והתחלתי להתמודד ולנהוג בו וזה אפילו כייף. אבל עדיין כל העבר שלי אני חושבת עליו ולפעמים דפוסי ההתנהגות הישנים שלי קופצים וברגע שקצת קשה יש בי קול שאומר לברוח ולא להתמודד. ( אני רוצה להמשיך להתמודד ולהצליח ומגיע לי את הטוב. אם אני לא אנסה בטוח שככה לא אצליח. - זה ההיגיון אבל בפנים אני בלחץ. איך ניתן להקל אבל לא לברוח ולהמשיך להתמודד? תודה.