מפחדת שאני לא מכבדת את אבא שלי ז״ל

אני אדם חילוני מאוד,
אני על סף האתאיסטית אבל תמיד היה בי ניצוץ פיצפון של אמונה.
מגיל 12 בערך התחילה כל הדעיכה באמונה, בעיקר מתוך כעס ומתוך חוסר הסכמה על הרבה דברים שהדת מבוססת עליהם, מתוך מחקרים שקראתי.
בחיי היום יום שלי אני מנסה להיות בן אדם טוב באופן טבעי- לא מתוך אינטרס מסויים, ומבלי שחוקים כלשהם/ספר הוראות יחייבו אותי או יאמרו לי שזאת הדרך שאני צריכה לנהוג כי אני חייבת, אבל אני כן מרגישה שיש אמת כלשהי בדת.
בקיצור, אני בן אדם ליברלי, משתדלת להיות טובה, אבל כמובן שאני לא מושלמת וגם לי יש חסרונות.
אבא שלי זכרונו לברכה נפטר לא מזמן, בהתחלה לא שמעתי שירים במשך חודש וחצי (ואני אדם שלשמוע שירים זה חלק גדול מחייו, זה אפילו סוג של תחביב שלי) אבל אחרי חודש וחצי התפתתי והתחלתי לשמוע שירים, אבל לא שירים שמחים.

לפני שהוא נפטר הייתי שמה מסקרה, אודם בולט ומייקאפ.
במשך חודש וחצי לא התאפרתי בכלל, אבל הפצעונים על הפנים שלי גרמו לי להרגיש קצת חסרת ביטחון אז רב אישר לי לשים רק מייקאפ.
אני שמה עכשיו רק מייקאפ בערך פעם-פעמיים בשבוע.

אני פוחדת שזה לא מכבד את אבא שלי זכרונו לברכה, אני פוחדת שזה מראה שלא אכפת לי, שאני בת רעה, שזה לא מגיע לו, שאני כאילו ״ממשיכה כרגיל״, שהוא לא יהיה גאה בי.

ביום יום אני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליו, לכתוב עליו שירים, לכתוב זכרונות שלנו, לכתוב דברים שהייתי רוצה לומר לו, לומר עליו ״שיר למעלות״ בכל יום, להדליק נר זיכרון.. אבל אני מרגישה שזה פשוט כלום. שאני בת רעה.
אני יודעת שאם אני הייתי נפטרת האבא היקר שלי היה מרגיש צער ענק, אבל אני מרגישה עכשיו שאני רק מצערת אותו.
שלא נדבר בכלל על זה שאני מרגישה עכשיו ריקנית לגמרי.
אין בי שום רגש: לא שמחה, לא עצב, לא התרגשות- פשוט כלום.
אנשים יכולים להצחיק אותי ולגרום לי להיראות נורמלית אבל בסופו של כל יום אני ארגיש כמו חור שחור.
כמובן שזאת רק ההתחלה ושבינתיים לא נכנסתי לדיכאון או משהו כזה, אבל אני מרגישה פשוט בת רעה.
אין לי על מי לדבר על אבא שלי כי אף אחד *אבל אף אחד* (ותסמכו עליי כשאני אומרת אף אחד) לא מבין את המקרה שלי.
המשפחה שלי הייתה מסוכסכת עם אבא שלי אז זה לא מעניין אותם בכלל לדבר עליו, על חברות שלי זה סתם מכביד והם גם לא מספיק בוגרות כדי לדבר על דברים כאלה.
אף אחד לא מראה רגישות כלפיי, כולם ממשיכים.
אני גם לומדת בבית ספר דתי רק בגלל החינוך ואני פוחדת שישפטו אותי בגלל כל מה שאני עושה.
החברה הכי טובה שלי (אם אפשר לקרוא לה בכלל ככה) היא אחת שבדרך כלל שופטת ויש לה ראש סגור.
ואם זה משנה אבא שלי היה אדם חילוני (כמו כל המשפחה שלי ואני.)

אז בקיצור אני צריכה שתגידו לי את האמת: אני לא מכבדת את אבא שלי? אבא שלי כועס עליי? אני עושה את הדבר הנכון?
מה אתם הייתם עושים?