אני פשוט לא יכולה לסבול את זה יותר . . אני מרגישה שאני חיה על אוטומט , החיים פשוט חולפים מולי ושום דבר כבר לא מעניין אותי או מרגש אותי. איבדתי תקווה בהכל . אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי בעולם הזה ושלעולם גם לא אמצא.
באמת שאני בחורה חזקה בדרך כלל ולא משנה כמה יהיה לי רע בפנים תמיד אני אשדר חוזק כלפי חוץ . אני לא נותנת לאף אחד לדעת מה עובר עליי כי אני לא סובלת גילויי חולשה.
נשארתי לבד. אין לי חברות טובות . לא מסוגלת לחשוב על לימודים ועבודה . ההורים שלי פרימיטיביים ולא מבינים ולא יבינו לעולם. וכן כבר ניסיתי לדבר. זה פשוט לא עוזר. תמיד הם חושבים שהכל שטויות ומתייחסים אלי כמו ילדה קטנה למרות שאני בת 22.
מאהבה כבר התייאשתי וכל פעם מחדש היא מוכיחה לי כמה היא כואבת וכמה לא שווה להתאמץ בשבילה כי בסוף נותרים רק עם כאבים.
אני מרגישה שאני פשוט רוצה לברוח מעצמי רחוק אבל אי אפשר כי לא קיימת אופציה כזאת רק אם אולי..... אני אסיים את זה וזהו גם ככה כולנו מתישהו נלך אז למה לדחות את הבלתי נמנע? אבל גם בשביל זה אין לי אפילו אומץ.
לא מרגישה סיפוק משום דבר אין לי למי לפנות ואין לי עם מי לדבר והכי עצוב זה שמבחוץ הכל נראה אצלי בסדר אני נראית טוב ומתחילים איתי די הרבה ואני בחורה איכותית וחכמה ואינטליגנטית וכולם משבחים אותי כל הזמן ואומרים להורים שלי שאני ילדה מוצלחת וכולם מצפים ממני לגדולות אבל מבפנים אף אחד לא יודע כמה אני שבורה וכמה אני אפס ואני יודעת שאני לא אצליח להיות שמחה לעולם. כל החיים הייתי ככה וכל החיים גם אשאר. אין איך לצאת מזה ותאמינו לי שניסיתי הכל. כנראה שזה איזשהו פגם גנטי שנולדתי איתו שמונע ממני להיות שמחה.
מה לעשות? אני כבר אובדת עצות בחיי.... מרגישה כל כך לבד :(
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות