אני בתקופה לא הכי טובה כרגע.. בעצם אף פעם לא היה לי טוב באמת.. אני טיפוס דכאוני מטבעי.. לצערי.. מנסה לשנות אבל לא הולך לי.. חשוב לי מאוד הפרטיות שלי.. שיהיה לי את הפינה ,את החדר שלי,דברים אישים שלי, ולצערי הבית די קטן ואני ישנה עם אחי בחדר מחוסר ברירה.. ובכלל שאחים שלי ואחותי הגדולה (נשואה) שלא גרים בבית באים לשבתות, הכל נהיה יותר צפוף ..ועליי זה מאוד מאוד מקשה . אני לא יכולה להתנהל.. הרגשה שאני בתצפית כל הזמן שמסתכלים עלייך כל הזמן. ואם אני בחוץ אבי מתקשר ושואל לאן הלכתי מתי אני חוזרת. וזה עוד יותר מרגיז אותי ואני שותקת ושומרת בפנים כי זה הבית שלהם בכל זאת..היתי רוצה לחזור אחרי העבודה ולדעת שאני הולכת לנוח באמת ,המלוא מובן המילה.. אין לי בעיה לשכור דירה פשוט כרגע אני קצת בדיכאון. זה חוזר והולך.. מחכה שיעבור שאקבל שוב כוחות רציתי לשאול מה אתם חושבים?? מתי אתם יצאתם מהבית של ההורים? האם אתם מעדיפים לחסוך כסף ו"לסבול" מחוסר פרטיות מוחלטת..? האם לדעתם הגיל 23-24 זה גיל שכדאי וצריך לצאת לעצמאות או שעדין אפשר להישאר עוד קצת עם ההורים.? אני שואלת את כל זה כי יש כמה בנות וגם בנים שאני מכירה שלא מפריע להם בכלל לגור עם ההורים והן אפילו לא חשבו על לשכור דירה.. (יכול להיות בגלל שהבית שלהם גדול יחסית משלי??) יכול להיות שהבעיה היא בי? ואני יודעת שיש אפשרות של לחסוך ללימודים ולהמשיך לגור עם ההורים נכון שזה יותר קל אבל שוב יש את הסבל הזה של ביטול פרטיות.מה עושים? עזרו לי בבקשה..,:(
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות