היי
מתחילה בזה שזאת מחשבה ותחושות שיושבות לי המון זמן על הנפש. אני אוסיף שהביטחון העצמי שלי נמוך. אפילו נמוך מאוד.
אני בת 17, כיתה יב, ואני ביישנית. ביישנית מגברים, ביישנית מכולם. לוקח לי זמן להיפתח וזה ידוע. בגלל זה כנראה אני ממש אוהבת לצאת בסופשים עם חברות וטיפה להשתכר-כי אז סוף סוף אני מצליחה לצאת עם האופי שלי במלואו. לפעמים אני חושבת מה היה אם הייתי ככה פתוחה ברגיל, וזה החלום שלי. אני בלי מסיכות, כנה, ישירה, כל הזמן צוחקת.
אני לא אומרת שאני סגורה בטירוף ולא מוציאה מילה. אני כן. פשוט רק לאנשים הקרובים אני נפתחת, ובטח שלא לפני גברים.
אני סגורה כמו פקק שעם שתקוע בבקבוק יין, לחוצה בטירוף.
אני לא הכי פצצה בעולם, אני נורמאלית לחלוטין. אבל אני כן יודעת שאני יפה(מחמאות), אני כן אוהבת לחייך חיוך אמיתי וטהור-וזה מה שאומרים שמיוחד בי.
חוסר הביטחון הזה הוא כל כך עמוק שזה בצורה בלתי נסבלת. כנראה שאני מקרינה את זה גם לגברים ואז זה יוצר להם אינסטינקט של התרחקות.
אני מרגישה ממש שאני דוחה גברים ממני. ביציאות מתחילים עם כל החברות שלי חוץ ממני.
אני לא הבטטה של החבורה שבצדק לא יתחילו איתה(באמת שאין לי שום מקום להעליב מישהי- פשוט אני באמצע שינוי והורדה במשקל כך שאני אומרת זאת מניסיון כאוב) ובגלל זה אני פשוט לא מבינה למה בנים לא רוצים אותי אף פעם. אני מרגישה הכי לא נחשקת שאפשר, הכי בודדה, הכי לא מנוסה (לא התנשקתי אפילו), ואני באמת מרגישה שכל האחרות כבר היו בקשרים ועכשיו מנהלות קשרים ואני תקועה מאחור במשבצת הריקה.
אני באמת לא בלחץ עד כדי כך, פשוט עצם זה שאני מציגה ככה את הסיטואציה גורם לי להישמע כמו אחת שחייבת מישהו כאן ועכשיו.
אני פשוט מרגישה כל כך לבד, למרות שיש לי חברות מדהימות. זו בדידות כי אני חייבת חיבוק חם מישהו, אני רוצה לדעת איך זה מרגיש להיות נאהבת. זה כל כך קשה להיות לבד כל הזמן..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות