אז ככה זה קצת מבולבל כי אני כותבת בשיא הרגשות. כיתה ט'.
אני שונאת את כל הילדים בכיתה ובשכבה שלי כולם מגעילים אותי.. אבל זה תמיד היה ככה גם ביסודי שנאתי את כולם ומה שהחזיק אותי היה החברות הכי טובות שלי.
יש לי שתי חברות הכי הכי טובות בעולם ועוד חברה שהייתה גם היא החברה הכי טובה שלי והיא מבית ספר שני שקרוב לבית ספר שלי אבל ההורים שלה התגרשו לפני חודש בערך (הם היו בהליכים איזה שנה ועכשיו התגרשו סופית) ופתאום היא משתנה.. היא מתחילה לבלות עם כל החבורה שאני והיא שננאו כל החבורה שמעשנת ושותה כל הזמן ופתאום היא יוצאת איתם! (היא לא מעשנת או שותה היא ילדנ טובה) ובכללי זה שהיא יוצאת בלעדיי זה מוזר ממש כי אני מכירות מגיל 0 ובחיים לא יוצאות בלי השנייה..
תמיד היא הייתה המקובלת מבנינו, יותר יפה יותר חכמה והרבה יותר מקובלת.. אבל עכשיו כשההורים שלה התגרשו פתאום היא שכחה מימני לגמרי שזה ממש כואב לי .
שתי החברות הכי טובות שלי מהשכבה הן באמת ממש חברות טובות שלי אבל גם זה מסובך, נתחיל בזה שכולם שונאים אותן כי הן נחשבות "זולות".
הן שותות ומעשנות ואחת מהן שוכבת עם בנים..
אבל לי זה לא משנה באמת כי גם ככה אני לא יוצאת איתן אני רק נפגשת איתן בבית ספר נהנת בטירוף וחוזרת הביתה בלי להיפגש איתן (רק לדבר מלא בוואטסאפ).
אני שונאת ממש את כולם, ופתאום שאני קולטת שהחברה שההורים שלה התגרשו פתאום מצאה חבורה חדשה אני מבינה שאין לי בכלל חברות.
קשה לי ככה, אני כן חברותית למרות שעכשיו מאוחר כבר כי אני מכירה את כולם וכולם מכירים אותי..
גם ידידים אין לי, חבר לא היה לי אף פעם ואני מבינה כמה אני לבד בחיים האלה..
סליחה שזה מבולגן אבל אני באמת בסערת רגשות כותבת עם דמעות אני לא יודעת לסדר את הרגשות שלי עכשיו פשוט קשה לי ואני מרגישה לבד ככ
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות