ילדים בכיתה צוחקים על הריצה שלי, משמיצים אותי ומחקים אותי. למה הם כאלה אכזריים?

היי אנשים ותודה שנכנסתם, מעריכה את זה מאוד!!!


אני אגיד כבר עכשיו: אני לא ספורטאית, ולא מתיימרת להיות ספורטאית.
אני גרועה בכל דבר שקשור לספורט: ריצה, קפיצה, כדורגל, הכל!!

ועכשיו אספר לכם על חוויה מאוד משפילה שאני חווה כבר מתחילת השנה (אני חדשה בבית הספר וזו השנה האחרונה שלי בו):

אני ממש חברותית ואוהבת לעזור לאחרים כך שלא הייתה צריכה להיות לאף אחד עילה לצחוק עליי ובטח שלא לשפוט אותי על פי הריצה שלי (זה כמו לשפוט את הבן אדם על פי שיער, משקל או גובה, חסר תכלית)
בשיעורי ספורט, הילדים בכיתה שמו לב שטיפה יותר קשה לי מכולם.
שאם לדוגמה המורה אומרת לרוץ שישה סיבובים מסביב למגרש, אני מסיימת רק שניים ובקושי.
הייתה לנו ריצת 60 באמצע השנה (עכשיו אנחנו כבר לקראת הסוף, מזל גדול ותכף חופש אז לגמרי סבבה וקול).
הגיע תורי ובחשש התחלתי לרוץ. רצתי באיטיות רבה וכמובן שמי שהתחרה מולי ניצח אותי בקלות רבה.
ילד אחד בכיתה שלי, שהוא די ערס כזה, אבל יאמר לזכותו שהוא ספורטאי ממש טוב ומתאמן בקבוצת כדורגל די נחשבת, אמר לי, "יא נכה, את מעכבת לנו את כל השיעור! די כבר, יא לא נסבלת!".
זה היה השלב בו לא יכולתי לשאת יותר את תחושת ההשפלה.
שמעתי את השאר לפני האמירה "המחמיאה" הזו מלחששים עליי בצורה משפילה, כמו "יואו איזה נכה!", "היא לא נסבלת בעליל", "אוף שתעוף מהשיעור"
התחלתי לבכות והתפרצתי בבכי. לא יכולתי לעצור את עצמי, וזה פשוט יצא.
הלכתי משם ומאוחר יותר התברר לי שהמורה לספורט עשתה להם שיחה וצעקה עליהם שככה לא מתנהגים.
ארבעה ילדים בערך ניחמו אותי אחר כך אבל היתר המשיכו לצחוק כאילו ראו מופע סטנדאפ...
זה ביאס אותי לאללה, כי פגם אחד קטן לא אמור לשמש נגדי!
והילד שאמר את זה לא הביע שום חרטה ועדיין צוחק על זה.

והיום, כל הזמן מעוניינים שאעשה תחרויות ריצה עם ילדים (אני לא מסכימה כי אני יודעת שהם מנסים להסתלבט עליי), והם קוראים לי "הנכה" או "מסכנה" או "גלמודה".
אחלה שמות, לא?
החותמת הזו מסתובבת איתי גם בהפסקות.
אם משחקים כדורגל, אני נבחרת אחרונה, וגם זה כברירת מחדל.
במשחקי כדור אחרים, אם אני בקבוצה, אז כולם מתבאסים וצורחים עליי כל רגע.
כמה אפשר?! אם רוצים לרדת עליי, יורדים על הריצה, ואני באמת לא חושבת שכל זה מגיע לי, כי אם ילד חולה, אני היחידה שטורחת להתקשר ולדרוש בשלומו ואני באמת לא עושה את זה כדי לקבל תמורה אלא כי סתם בא לי שיעלה לו חיוך על הפנים ושהוא ירגיש, ירגיש שלמישהו אכפת ממנו.
אם צוחקים על מישהו, אני צועקת על מי שהשפיל, כי אני רואה בצד את הילד המנודה, שפוחד להשיב.
אבל כשעושים לי דברים ומכנים אותי בכינויים, אני סותמת את הפה כמו אילמת.
אני חריפה, יש לציין, ומנצחת המון בכתיבות טיעוניות, בהבעות עמדה וכדומה, אבל כשהדובים הגדולים של היער הם הנמענים, אין לי מילים להביע את הכעס והאכזבה.

מה אני יכולה לעשות ואיך להפוך את המגרעה הזו למשהו קטן ולא חשוב?

אשמח אם תענו :)