אבא שלי היה מרביץ לי שהייתי ילדה ואמא שלי היתה מסתכלת ולא עושה כלום

היי קוראים לי דניאל אני בת 17 ואבא שלי היה מרביץ לי עד גיל 11 בדרך כלל מצליף בי חגורה אבל הוא גם היה זורק עלי דברים בפיתאומיות כדי להפחיד אותי. והכל ליד אמא שלי שלא הייתה עושה כלום כמובן ולא היה אכפת לה שהוא מצליף בי בחגורה כמה דקות שלמות והייתי צועקת אמא משום מה בכל הזמן הזה אבל היא היתה בסלון רואה טלוויזיה יודעת מה קורה בחדר ולא מתערבת ורוב הפעמים הייתי נרדמת מבכי לא רק מהכאב בפיזי זה היה מפחיד כי אבא שלי בן אדם חסון ושהוא עצבני הןא עצבני בנוסף אני זוכרת שהייתי בת 11 ככה ההיתי עם אחי הקטן בסלון ורבנו על השלט הוא אמר לי לעלות לחדר ובטעות דרכתי עליו והוא הביא לי סטירה ממש ממש חזקה שהרגשתי שאני עומדת להתעלף ועליתי פשוט נזרקתי על המיטה ונרדמתי מבכי בקיצור היה מלא אירועים כאלה שהוא סתם זרק עלי דברים וצרח עלי... הקטע פה שאמא שלי הייתה עדה לכל מה שכתבתי פה ראתה שמעה ולא עשתה כלום! אמא שליי! לא עשתה כלום אני רק מדמיינת שיהיה לי ילדים ובעלי או מישהו ירים עליהם יד זה פשוט לא נתפס לי באמת...אמא שלי הייתה מפחדת שאני יגיד בבצפר מה אבא שלי עושה לי וסימנים וכאלה והיא הייתה אומרת לו להרגע כי אני גודלת ותבינו שלא הייתי ילדה מוזנחת פיזית הייתי כמו כל הילדים בלבוש ובלימודיםהמשפחה שלי נראת כמו כולם מבחוץ. עם הייתם מכירים אותי במציאות אני האחרונה שהייתם חושבים שקרה לה דבר כזה האחרונה כי עם אני ממש בדיכאון אני שמה מסכה ולפעמים המסכה לא מכסה תרגשות שלי טוב אז רואים שאני בבאסה והחברה הכי טובה שלי נגיד שואלת מה קרה אני אומרת סתם קשה בלימודים... אבא שלי הפסיק להרביץ לי בגיל 12 והוא באמת חושב שאני לא זוכרת כלום כי הייתי ילדה וגם אמא שלי חושבת ככה והיום כולם מתנהגים כרגיל בבית אני הילדה הבעייתית בבית שתפסו אותה מעשנת וויד בחדר ושותה מכתה ח' וישלה ציונים לא טובים ..וחברים אפעם לא היה כי הייתי ילדה חסרת ביטחון עם מסכה של ילדה רגילה ולא רציתי להתחבר לילדים כי פחדתי שהם יבגדו בי מתישהו כי אני לא מספיק טובה בשבילהם ולמה להשקיע ולסמוך על אנשים עד היום אין לי חברים מהסיבה הזו ישלי שתי חברות טובות וזהו וההורים שלי מאוכזבים ממני שואלים אותי למה אין לי חברות ולמה אני לא כמו כולם , למה הציונים שלך כאלה, את תכשלי מה יצא ממך בחיים האלה אנחנו דואגים לך למה אין לך רצון ללמוד את מביישת אותנו ומצד שני הם דואגים לי זה כיאלן אהבה סותרת זה מחרפן אותי ...יש תקופות שאני ממש בדיכאון ואני רק שותה אני לא יודעת עם זה קשור לזה או לזה שדוד שלי היה נוגע בי בגיל 10 אבל שאני בדיכאון לא באלי לצאת מהחדר ובמיוחד לא לראות תמשפחה שלי או את ההורים שלי אבל אנלא יכולה להגיד שלא באלי לראות אותם... כי הם לא יודעים שאני פגועה מהם ושיצאתי ילדה מתוסבכת.. כל מי שאני מכירה אומר שכיף להיות איתי אני מצחיקה ויש נושאים לשיחות איתי אבל אני מסתורית קצת דיכאונית לפעמים, בדיחות שחורות, חוסר אמפתיה לאנשים חוסר טאקט וכאלה שינוי במצבי רוח פיתאומיים משמחה לעצב וכו וזה נראה כיאלן אנלא שמה ז*ין על אפחד ועם העגילים והקעקועים והמריחואנה זה הכל מסכה.ואל תגידו לי לפנות ליועצת או לצוות בצפר כי הם האחרונים שאני יפנה אליהם ישלכם דרכים להתגבר ולהמשיך להדחיק שזה לא יפגע בי יותר?נמאס לי מהכל כבר מה לעשות? הוודקה עוזרת לי לכמה שעות וזהו אני צריכה פיתרון