כבר שנתיים שהמצב מתדרדר, נמאס לי להיות תקועה

היי כמו שרואים אני כבר בת 20 כרגע בשנה שניה של שירות לאומי אני בחורה קצת שונה מכל מה שהולך היום יש כאלה שירימו גבה ויגידו שאני אפילו מוזרה אני לא הולכת למועדונים/פאבים וגם לא אוהבת את זה אני לא שותה/משענת בקיצור שונה מאוד יש לי אופי סגור וקשה לי לפתח שיחות עם אנשים יחסי אנוש פחות באים לידי ביטוי אצלי קשה לי להיפתח לכל אחד אני קמה לאותה שגרה בכל יום ואין לי כוח כבר נמאס לי אני מסתכלת על עצמי ומשווה את עצמי ל"חברות" שגם אלה צבועות וחושבת לעצמי למה אני לא יכולה להיות ככה? האם אני פחות מהן? אני מרגישה מאוד בודדה בכל מצב ובכל מקום גם בגלל הילדות שלי כל הזמן הייתי לבד והתמודדתי לבד כי ההורים שלי כל הזמן דאגו שיהיה מה לאכול ואיפה לחיות ולא היה להם זמן אלי אז את הכל הייתי שומרת לעצמי גם הסיפור חיים שלנו מאוד קשה ולא מוסבר מאוד הזוי הייתי אומרת ועד שנפתחתי בפני מישהו זה רק חברה טובה מאוד שעוברת דברים כמוני ואנחנו כמו אחיות, גם כשאני בסביבה עם חברים אני מרגישה מודחקת וגם אם אני מנסה להתחבר לא תמיד צולח ולא הכי מקשיבים לי אז למדתי לסתום תפה הרבה כי לא כזה שמים עלי עם השגרת חיים המשעממת שלי זה פשוט לקום כל בוקר להתארגן שעה לשירות ושמה לא חסר אנשים שמעצבנים אותי ואני לא יכולה לסבול אותם אני חוזרת מותשת הביתה וגם בבית רבים איתי ואין לי למי לדבר ולספר אז אני מיום ליום נעשית יותר ריגשי ומדוכאת אני חוזרת ישר למיטה שלי והכרית כל לילה סחוטה מדמעות ככה כל יום קשה לי עם כולם ובעיקר עם האופי שלי ניסיתי טיפה להשתנות אבל כלום לא עוזר אני רוב הזמן מסתגרת בחדר לא רואה ולא שומעת אף אחד כי פשוט אין לי כוחות ואיפה שאני מוצאת נחמה זה באוכל וכמובן שהשמנתי 11 קילו וזה רק עולה ולא מספיק שאין לי ביטחון עכשיו זה בכלל ברצפה אף אחד אף פעם לא החמיא לי תמיד יורדים עלי בבית אני לא סובלת את הדודים והדודות אין לי איתם שום קשר מלבד לראות אותם בחגים מרגישה שכולם אינטרסנטים ונמאס לי מהכל נמאס לי להתקע באותו מקום להישאר באותה מסגרת אין לי חשק לקום אז לפעמים נשארת בבית ועושה מלא פנצרים זה פעם ראשונה שאני מרגישה כל כך ריקנות וחוסר אנרגיה בצורה קיצונית וזה משפיע עלי בכל תחום אני לא יודעת להתנהג/לדבר עם בנים לעומת החברות עם הלשון החלקלקה אני לא מוכשרת ובטח שלא יפה לא עצמאית מאוד תלותית בחיים לא היה לי חבר לא התנסתי בשום דבר ובעצם לא קורה לי שום דבר מעניין בחיים שלי הכל אותו חרא אין ריגוש אין משהו חדש אין עניין ואין משהו קטן שיתן בי את המוטיבציה והחשק לקום בכל בוקר אני לכאורה מראה לכולם שהכל בסדר מנסה לחייך הרבה ולהיות נעימה ונחמדה לכולם בעיקר אוזן קשבת מצחיק שאני נותנת עצות לכולם ועוזרת ובסוף אני זאת שצריכה את העזרה הכי גדולה גם בבית אצלנו אין שמחה כל היום ריבים כל היום צעקות ואין לאן לברוח קשה לי כבר להמשיך להתמודד עם הכל ולהתנהג כאילו הכל כשורה אני לא בוטחת באף אחד קשה לי להאמין לאנשים עד שאני פותחת את הלב זה רק למישהו שאני מכירה הרבה זמן ואני יודעת שיבין אותי אבל עדיין מרגישה לבד בכל יום אותה שגרת חיים לא מזיקה לאף אחד משתדלת להיות מאוד נחמדה לסביבה ולחייך למרות שבפנים הכל רקוב מרגישה שאין לי מה לעשות פה יותר מדי שאין לי תפקיד מסוים בעולם הזה אני אישה מאוד מאמינה אני שומרת שבת בכיף זה עושה לי טוב להתנתק מהכל ולהתחבר לבורא והולכת בדרך הישר אבל לא רואה אור בשום מקום רק קושי גם אם אני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בסדר וזה חלק מהחיים וזה תקופה שתעבור אבל רבאק שנתיים זה אותו מצב ורק נהיה יותר גרוע אז מצטערת מאוד על החפירה הענקית אבל רוצה לשמוע חוות דעת שלכם מה עלי לעשות כדי לצאת מהשגרה המסריחה הזאת ולהרגיש חיונית לעולם הזה מה יתן לי סיפוק והרגשה שתתן לי את הסיבות להמשיך ולעמוד בכל יום.. תודה ושוב סליחה על המגילה