אחרי טיול גדול שבו היא המשיכה לחודש וחצי לבד - היא חזרה ונפרדה ממני

אני במשבר רגשי גדול עכשיו. זו הייתה אהבת חיי הגדולה, היא לא הייתה אהבת נעורים.. ידעתי אהבות גדולות לפניה. הייתה לי אהבת נעורים בגיל התיכון, ואהבה גדולה נוספת בת שנתיים במהלך השירות הצבאי.
הכרנו לפני שנתיים במקום העבודה שלנו, נהיה קליק מיידי..אני הייתי אחרי פרידה קשה (ואחרת) מבת הזוג הקודמת שלי, לא הייתי פנוי רגשית לשום דבר חדש, ולא רציתי שום דבר חדש. אהבתי אותה כאדם ולא רציתי להרוס כלום עם משהו חפוז שאני יודע שמצדי לא יחזיק, אז לא עשיתי דבר.
אחרי כמה חודשים התחלתי יותר להתעניין בה, היה בה הכל - יופי מדהים, עצמה נשית גדולה, טוב לב ורצון לתת מעצמה. היו גישושים התחלתיים, היא טסה עם חברה לתאילנד וחזרה עם בחור. הבנתי שזה לא זה, לקחתי צעד אחורה.
היא נפרדה ממנו מיד, ראוי לציין שבתקופה הזו היו לי כמה מפגשים עם בחורות, אף אחד מהם לא החזיק מעבר לשבועיים שלושה. עמוק עמוק בפנים התחלתי להבין - היא האחת שלי.
התחלנו לצאת, הבנתי שהיא נפרדה מהבחור שפגשה בתאילנד כבר בחזרה לארץ.
כימיה מטורפת, התאהבנו בקלות, היא הייתה ההשלמה שלי, האהבה שכבר הפסקתי להאמין שתבוא. התאמנו בכל דרך אפשרית.. היא ידעה שברון לב בעבר כמוני, היא נגשה לקשר הזו ממקום בוגר ואחראי, התאהבנו קשות זה בזה.
עברו החודשים שלנו ביחד, שהיו יפים בצורה שאין לתאר. קשרנו קשר רגשי, אינטימי ופיזי בצורה שמעולם לא הייתה לי לפניה. חלחלה אליי התודעה שהיא האחת של חיי, מצאתי את שאהבה נפשי.

הגענו לגיל 23 ורצינו את הטיול הגדול הזה, אחרי לבטים והחלטות החלטנו לעשות אותו ביחד, חצי שנה סה"כ מנה הקשר שלנו בשלב הזה. אבל זה הרגיש הרבה יותר, התאמנו זה לזה, רצינו לטוס ביחד.
היא סיימה תואר ראשון, אז טסתי חודש לפניה, התחלתי בהודו לבד..מתמודד עם העולם והשאלות, מכיר אנשים חדשים, נהנה ומתגעגע. היא הצטרפה אליי אחרי חודש, יחד עם אמה ואחותה, טיילנו תקופה יחד כמשפחה קטנה והיה כיף לא נורמלי. משפחתה חזרה הביתה אחרי שלושה שבועות והמשכנו ביחד. דרום-מזרח אסיה, ניו זילנד, אוסטרליה, איפה לא היינו? מה לא עשינו? איזה אושר גדול.
אי אפשר להעלים עין לחלוטין ולומר שלא היו לנו קשיים..כשאתה עם אדם 24/7 אתה לומד אותו יותר, הוא ערום מולך, גיליתי כמה דברים, היא גם הבינה כמה דברים עליי שלא יכלה שלא לדעת קודם. אני בהיותי אדם מכיל יותר, קבלתי אותה גם עם חסרונותיה, שהיו פרופורציונליים בהחלט בעיניי. אהבה כזו גדולה לא זורקים ביום, ואני כבר לא ילד אמרתי לעצמי..אני רואה בה הכל - אם ילדיי העתידית, לא נפלה אהבתי כלפיה במאומה.
אבל כנראה שהעניין לא היה הדדי לחלוטין..
אחרי 5 חודשים ביחד היא רצתה להודו, הבטתי בה באהבה, בשבילך אעשה הכל אמרתי לה, הייתי בהודו אבל היא גדולה ורחבה, ותכלס אני גם מתגעגע אליה, נחזור לשם.
אז חזרנו להודו, לאחר חודש שבמדינת ההינדואיזם, חשתי מיצוי אישי גדול, ראיתי את הדרך שמחכה לי בארץ הקודש. לימודים, עבודה, קורסים מקצועיים, משפחה. לחשתי לה לבוא איתי, אבל היא הייתה רק בתחילת התהליך שהודו גורמת לך לעבור..היא רצתה להישאר, אין לה לאן למהר ולאן לחזור, לא מחכה לה לימודים או עבודה בארץ כמו שלי חיכו. בעת הפרידה לפני שעליתי על מונית מדרסמאללה לדלהי לקראת הטיסה הביתה, חיבקתי אותה חיבוק ענק, היא דמעה וצחקה, "מה אתה דואג" לחשה לי "עוד שבועיים ואני בבית, אני לא יכולה הרבה זמן בלעדייך". חודש וחצי היא נשארה באותו הכפר. חודש וחצי שבמתוכם בקושי דיברנו בארבעת השבועות האחרונים. "מדהים לי כאן", "אני פוגשת את עצמי מחדש", "אני מבינה דברים שגם בעוד 10 שנים לא הייתי מבינה אם לא הייתי כאן", "לא יודעת אם בא לי לחזור בכלל", אלו השיחות שהיו לנו..עד שבאה שיחה שונה קצת.. "לא יודעת אם בא לי שנדבר כל כך, טוב לי כרגע הריחוק הזה, למדתי דברים עלינו בזמן הטיול ואני מעכלת אותם..אני אוהבת אותך ורוצה שכשאחזור לארץ נחזור ממקום של אהבה ובחירה, ולא ממקום של הרגל וגעגוע". הלב שלי החל להסדק כבר מאותה שיחה. משהו בי אמר לי שהיא לא תחזור זהה. משהו בהודו שינה אותה, הביא אותה למקום חדש. לא אשקר- כעסתי עליה שאני לא חסר לי באותה מידה, שהיא מאושרת כ"כ כשאני לא קרוב אליה. אבל יחד עם זה, האמנתי. האמנתי שאנחנו גדולים מזה, גדולים מהחיים קראנו לעצמנו, ביחד נשיג הכל.
"אתה המתנה שלי" כך הייתה מכנה אותי, "אתה התיקון שלי". וכך היא הייתה גם עבורי.
הגיע היום הגדול, יום חזרתה לארץ. היא בקשה שלא אגיע לשדה, היא רצתה התאחדות עם המשפחה שלה, התגעגעה ורוצה להיות טוטלית אליהם. למחרת התקשרה ובקשה שאגיע הערב, היא מתגעגעת ורוצה לראות אותי. התרגשתי כמו לפני פגישה ראשונה, פרפרי ההתאהבות הראשונים שהיו מציפים אותי בתחילת הקשר עלו מחדש, כמה התגעגעתי אליה, סוף סוף הלב שלי נחת..רק חודש וחצי אחרי שאני נחתתי.
דיברנו על עצמו באותו ערב, סיפרתי לה את החששות הכי גדולים שלי. היא הופתעה כששמעה שלקחתי צעד אחורה באופן אקטיבי מתוך בחירה לשחרר ולתת לה לעבור את התהליך שהיא עוברת. היא חשבה שאני חושב כמוה - שכל אחד צריך להיות במקום אחר כרגע. היא השתנתה לי שם בחודש וחצי, היא חשבה עלינו, עיכלה את הטיול שלנו, החליטה שזה לא זה, החליטה לסיים את זה מבחינתה שבועות לפני, הופתעה שאני לא באותו מקום כמוה.

אני שבור עכשיו, כמה פעמים לב יכול להתאהב ולהתרסק. פעמיים התאהבתי לפניה ופעמיים התרסקתי, אבל זו ההתרסקות הגדולה מכולם. אהבתי אותה כל כך, אני עדיין אוהב. ביומיים לאחר מכן עיכלתי את השיחה בינינו, בקושי ישן ובקושי אוכל, בעיקר דומע..מבין שהיו רמזים במהלך הדרך, אבל בחרתי להתעלם מהם. אני ראיתי תמונה גדולה, בזמן שהיא בחרה להתמקד בפרטים, לעשות אחד ועוד אחד ולהחליט לוותר.
חשבתי לנסות להחזיר אותה אליי - אני חושב שאוותר על זה, מי רוצה להיות בזוגיות עם מישהו שכבר המשיך הלאה.

אני פוחד עכשיו, פוחד שלא אצליח לשחרר, פוחד שלא אצליח להתאהב שוב, לא רוצה לשחרר, לא רוצה להתאהב שוב

אומרים שכתיבה היא דרך מצויינת לשחרר פורקן, כתבתי..עכשיו תורכם