היי אני פחות אציין את השם שלי ופשוט נגיע לעיקר.
אני בת 13 בדיוק השבוע גומרת את כיתה ז'. אני לא מקובלת בכלל, ברמה אפסית. אין היי בבוקר או בוקר טוב או מה נשמע וזה.. פשוט אין. תמיד מחפשים דרך לרדת עלי ב"קטילות" וקללות ואפילו איומים. זה לא רק בבית הספר זה גם אחרי קבלו את זה:
"פין שחור מקפץ תהיה בשקט"
"תביני אם תמותי לאף אחד לא יהיה אחת מגיע לך למות"
"ימסכנה, את פשוט נוראית"
"אני ידקור אותך"
"אני יהרוג אותך"
"יכושית עם שיער לבן"
"ילדה מוזרה בלי חברים"
"תביני אף אחד לא אוהב אותך"
אילו טעימות קטנות ממה שחוויתי בווצאפ רק השנה. יש לי עוד בשפע. עד עכשיו שמרתי בבטן מפני ההורים שלי. למזלי, הייתי מסמנת את ההודעות שהיו שולחים לי בכדי שיהיו לי הוכחות. ניסיתי עד היום לספר להורים שלי והם פחות האמינו שהמצב כל כך רע עד שהם ראו את ההודעות.
ההשפלות שאני חוטפת הן לא רק במילים אלה גם במעשים, יש לי סרטון מביך מיוטיוב שהעלתי בכיתה ב. הם תמיד שמים אותו שאני לא בכיתה וצוחקים עלי. שאני נכנסת אני מהר רצה לכבות. אני מתוסכלת בטירוף. ילדים חושבים שאני בשר חי שאפשר לקפוץ עליו אבל הם לא מבינים כמה שאני בוערת, הם לא עברו קמצוץ ממה שעברתי. שאני נמצאת לידם אני מרגישה בוערת אבל בתחפושת של ילדה תמימה אני יודעת שאני יותר חזקה מהם ולא במובן הפיזי.
אבל הכל היה בפנים עד הרגע שפשוט שלחתי את ההודעות להורים שלי ויש עוד מלא העתקתי לפה רק חלק קטן אולי רבע. והיום? אבא שלי פעל, פחות מציקים לי אבל אין לי חברים ואני יודעת שעדיף שלא יהיו לי חברים מאשר חברים רעים וצבועים.
איך ילדים יכולים להיות כל כך רעים?
למה הם עושים את זה? למה לפגוע בילד?
כי זה קל? זה פשוט? זה נותן לך כוח?
הכוח היחידי שזה נותן לך זה להיות זבל.
אני לא צריכה עזרה אני צריכה עידוד. כן אין לי כמעט חברים, נולדתי אחרת אבל אני בכל זאת שמחה אם מי שאני. לאחרונה ממש באלי חבר ולא ידעתי למה ואז קלטתי שחסר לי את זה, חסרה לי אהבה. ההורים שלי פחות משדרים לי את זה. רק לומר לי כמה שאני יפה היום או שאני חכמה או מיוחדת, הכי מחמיא לי.
ותתפלאו אבל אני מהאלו שזוכרים מחמאות גם לעוד חמש שנים ובת כמה אני 13?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות