התמודדות עם הורים נרקיסיסטים, אולי יש להם אספרגר?

שלום לכולם.

היום אחי התאום ואני חגגנו יום הולדת 30 עם המשפחה. ההורים שלי (ביוזמת חברה של אח שלי) ארגנו לנו ארוחה אצלם בבית והזמינו עוד מספר קרובי משפחה. אמרו לנו שיהיה ערב של אוכל שאנחנו אוהבים. בפועל, לא הייתה שם אפילו מנה אחת של האוכל שאנחנו הכי אוהבים, דווקא יותר מאכלים שההורים שלי אוהבים.

הסיפור הקטן הזה בא להבהיר למה אני בעצם כותב פה. ההורים שלי הם אנשים שעל פניו יכולים להראות לכם כמו האנשים הכי טובים בעולם, הם יראו לכם נחמדים, צנועים ומתחשבים. והם באמת בסך הכל אנשים טובים, ומבחינה חומרית הם לא החסירו מאיתנו כלום.

העניין הוא שהם נכים רגשית. קשה לי להסביר לכם פה כמה אין להם יכולת לתת חום ואהבה, להתעניין בילדים שלהם, לחזק ולתת מילה טובה.הם כל החיים נתנו לנו הרגשה שאנחנו לא מעניינים אותם למרות שכמו שאמרתי, הם כן סיפקו לנו צרכים חומריים ולא החסירו כלום, ואם נצטרך סיוע כספי הם תמיד יהיו שם. וזה מה שהופך את זה לקשה במיוחד, כי זה גורם לנו כל הזמן להרגיש לא בסדר שיש לנו המון כעסים עליהם, והם גם מצויינים בלעשות לנו מניפולציות רגשיות ולהגיד לנו דברים כמו "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך, זה התודה שאני מקבל/ת?". בכלל, האווירה בבית שלנו תמיד הייתה כזאת, לא יכולנו אף פעם להיות מי שאנחנו באמת כי על כל דבר יהיה להם משהו שלילי או ביקורתי להגיד, ותמיד היו אומרים לנו כמה שאנחנו לא בסדר. תמיד אנחנו היינו אשמים במצבי רוח רעים שהיו להם. אפילו כשהיינו ילדים בני 4. כבר מאז, בעיקר אמא שלי הייתה מאשימה אותנו במצבי הרוח שלה.

גדלנו עם רגשות אשם ותחושה שאנחנו לא שווים כלום כל החיים. אבא שלי לא היה הרבה בבית בגלל העבודה וגם כשהיה לא ממש התעניין. מעולם לא שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, לא דחפו אותי לנסות דברים ולגלות את עצמי. ההיפך, בעיקר החדירו לי פחדים וחוסר ביטחון.

בתקופת הצבא כשיצאתי להתמודד לבד עם העולם, פתאום הגיעו לי כל מיני תובנות והבנתי כמה המשפחה שלי חריגה ואיך אפילו אנשים שבאו ממשפחות עניות היו הרבה יותר חזקים נפשית ממני. ולמה? כי הם קיבלו מההורים שלהם צרכים רגשיים בסיסיים כמו חום, אהבה וביטחון. אפילו אם ההורים שלהם לא היו אב ואם השנה, הרגשתי שרוב האנשים סביבי יותר חזקים ממני נפשית. אני בעיקר זוכר איך בטירונות חברים שלי מהמחלקה היו מתקשרים ובוכים להורים שלהם כי היה להם קשה, ומקבלים תמיכה. כשאני הייתי מתקשר ורק מנסה לרמוז שקשה לי, הייתי מקבל תגובה קרה במקרה הטוב, או צעקות "תפסיק לבכות ותתמודד!" במקרה הרע. תמיכה, חום, אהבה, ביטחון לא היו שם.

ההורים שלי עד היום לא מבינים מה הבעיה. אחי ואני חושבים שיש להם איזושהי מגבלה, אולי אפילו אספרגר.

כל מה שאני יודע על החיים ואת כל טכניקות ההתמודדות, למדתי לבד. לא הייתה לי דוגמא בבית ולא קיבלתי מההורים שלי כלים נפשיים. והיום אני עם תואר, יש לי עבודה טובה, יש לי דירה, יש לי חברים, אני יוצא לדייטים, אבל עדיין מרגיש מיוסר. אני אף פעם לא רגוע, אני תמיד חושב שמשהו לא בסדר או שאני לא בסדר, אני לא מצליח להגיע לקשר רציני עם נשים שאני יוצא איתן, אני חסר ביטחון, בעבודה אני מפחד להביא את עצמי ולא רואה איך אני אתקדם ככה. אני הולך כבר כמה שנים לפסיכולוגית והיא עזרה לי להגיע להישגים שבחיים לא חשבתי שאגיע, אבל זה עדיין לא מספיק. יש דברים שמושרשים בנו עמוק ומאוד קשה להתנתק מהם, למרות שמאוד רוצים. מרגיש קצת נואש והייתי שמח לשמוע מה יש לכם להגיד.

תודה